שתי תערוכות בסדנה לאמנות יבנה | פתיחה 18.7.25 בשעה 11.00 במעמד ראש העיר מר רועי גבאי
נעילה: 28.8.2025
אלסה טגניה, צעיפים מדברים
התערוכה הראשונה: "צעיפים מדברים"- אמנות נשית, אחווה, העצמה
אוצרת: איריס אלחנני.
* 'צעיפים מדברים' -BEYOND THE VEIL' ' הוא פרויקט אמנות בינלאומי בהשתתפות אומניות מחמשת היבשות. ביניהן, אומניות פלסטיות, סופרות, משוררות, ופעילות חברתיות המביעות באמצעות צעיפים אמנותיים את הקריאה לנשים מרחבי העולם להרים את קולן ולחיות מתוך בחירה ,חופש ושוויון.
הפרויקט הוצג לראשונה ב 2019 בביאנלה לאמנות בוונציה ,נדד לפאריס ולפולין וחזר לישראל בעקבות מגפת הקורונה . ביבנה מתקיים הפרויקט החמישי בסימן קריאה נשית לאחדות.
ברכה גיא, צעיפים מדברים
בעולם ,שבו מסורות ונורמות חברתיות הסתירו זה מכבר את קולן ופוטנציאל של נשים, ' צעיפים מדברים ' מתגלה כעדות אמנותית רבת עוצמה לכוח של נשים . החוסן והיצירתיות של האומניות לרתום את הכוח הסמלי של הצעיף כדי להעביר מסרים עמוקים של שוויון, שחרור והגדרה עצמית. הצעיף, שנראה באופן מסורתי כסמל של צניעות והסתגרות כאחד, הפך בתערוכה זו למדיום של שחרור וביטוי עצמי על ידי האומניות הבאות מרקעים תרבותיים שונים ומגוונים.
בעקבות אירועי ה 7/10 קמו נשים רבות בישראל מכל המגזרים שמשמיעות קול גדול ובאומץ רב קוראות תגר על כל המוסכמות ומשמשות כסוכנות עוצמתיות לשינוי ולבנית תהליך חדש של אחדות ,שוויון, פיוס ושיקום בחברה הישראלית. תערוכה זו מוקדשת לכל אותן נשים אמיצות.
התערוכה השנייה: 'גרעינים שחורים', תערוכה קבוצתית של אמני "ארטמה",
אוצרות משותפת: אייל בן סימון ורוני ראובן.
האמנים המשתתפים: דוד גרשטיין, זאב אנגלמאייר, אייל בן סימון, מירה מיילור, אורי אינקס, אסף רהט, תמי אפשטיין, צליל בנדריהם, חומי גרומן, טל להט רפל, כרמית לוי – כרמוש ארט, דפנה מוריה, אורלי מרגי אלון, אופיר סופר, טלי רצקר
חומי גרומן, מטר תחת הדגל, גרעינים שחורים
במרחב התרבותי הישראלי, הגרעינים השחורים – גרעיני החמנייה הקלויים – אינם רק חטיף עממי, אלא סמל טעון ורב-משמעות. התערוכה "גרעינים שחורים" מבקשת להעמיק במעמדם של הגרעינים השחורים כלב הפועם של ההוויה הישראלית, ולבחון כיצד הם משקפים ומתווים את הזהות, הזיכרון והחברה המקומית.
הגרעין השחור, לכאורה פשוט ויומיומי, נטמע בתרבות הישראלית כמלווה קבוע של רגעי קהילה, שמחה ומפגש – בפיקניקים, אירועי ספורט, התכנסויות משפחתיות וחגיגות ציבוריות. פיצוח הגרעינים הפך לטקס חברתי, כמעט פולחני, המגלם בתוכו אינטימיות, שותפות ותחושת שייכות. הוא מהווה גשר בין דורות, עדות חיה למסורות שהובאו לישראל מקהילות יהודיות מגוונות, והתמזגו ליצירת פסיפס תרבותי ייחודי.
אך הגרעין השחור נושא עמו גם מטען סימבולי נוסף: הוא רומז לגרעין ההתיישבותי – אותם מרכזים חלוציים, לעיתים בעלי זהות ציונית-דתית מובהקת, שנועדו לעצב את גבולות הארץ ולחזק את אחיזתה של החברה הישראלית במרחב. כמו הגרעין, גם ההתיישבות נדרשת להישרדות, עמידות ויכולת לפצח אתגרי קיום.
זאב אנגלמאייר, גן ישראלי, גרעינים שחורים
הגרעינים השחורים, מעבר להיותם סמל תרבותי ישראלי, מאופיינים גם בתכונה ממכרת: עצם הפיצוח, ההנאה מהטעם והפעולה החברתית הכרוכה בכך, יוצרים חוויה שקשה להפסיק. הדואליות הזו – התמכרות המובילה להנאה מידית אך גם לסכנה סמויה – הופכת את הגרעין השחור למטאפורה עוצמתית להתיישבות בישראל. בדומה לגרעינים, גם ההתיישבות הציונית נולדה מתוך תשוקה, דחף קיומי וחזון משותף, אך לעיתים לוותה גם בקשיים, חיכוכים פנימיים וחסימות – "כיבים" חברתיים, תרבותיים ופוליטיים המאיימים על הרקמה המשותפת.
השאלה המרכזית שמעלה התערוכה – האם אנו מפצחים את המציאות הישראלית כהלכה – נבחנת גם דרך הפריזמה הזו: האם אנו מצליחים לאזן בין הרצון וההתלהבות לבין זהירות, אחריות ויכולת הכלה, או שמא אנו שבויים במעגל של התמכרות, חזרתיות וסכנה סמויה?
בתערוכה יוצגו עבודות במגוון מדיות – ציור, פיסול, צילום, וידאו ואובייקטים – אשר בוחנות את הגרעין השחור כמטפורה וכחומר גלם. חלק מהעבודות עוסקות בזיכרון הקולקטיבי, אחרות עוסקות במבנה החברתי, ויש המאתגרות את גבולות האסתטיקה והחומר.
