
Addam Yekutieli, Severed Horizons, Inkjet print on matte photographic paper, 2017-2023, credit Sh
מוזיאון פתח תקווה לאמנות יפתח ב-25 לדצמבר את עונת החורף 2025-2026 עם שלוש תערוכות חדשות הפורשות מצבי חוסר יציבות, ארעיות ושבריריות.
במרכז מקבץ החורף עומדת התערוכה הקבוצתית רחבת ההיקף אומללות נשגבת באוצרותה של מרי שק. לצידה מוצגות תערוכות היחיד: I’m Not Fine ART של טינקר שיראי באוצרות דניאל צדקה-כהן ומארץ צבי ותבהלה של אסף רומאנו באוצרות אירנה גורדון.

טינקר שיראי, נדנדה- צילום מסך מעבודת וידאו
בתערוכה הקבוצתית אומללות נשגבת, אותה אוצרת מרי שק, משתתפים 21 אמניות ואמנים, ישראלים ובינלאומיים, המציגים עבודות שהמכנה המשותף שלהן הוא רישום כאובדן. כצורת ביטוי אמנותית ראשונית וטהורה, הרישום הוא מטאפורה למצב קיומי של רִיק. דווקא הצמצום שבמהותו – הקו – מקנה לו בתערוכה זו כוח המתפשט אל מחוזות של אמנות מושגית טעונה, הבוחנת את גבולות המציאות ועוסקת בשאלות של זהוּת, טראומה וזיכרון. התערוכה עוסקת בתחושת אובדן אוניברסלית שמעֵבר לאישי; אובדן של משמעות, של ביטחון, של שלמוּת. הצירוף האבסורדי "אומללות נשגבת" מרמז שגם ברגעי השפל תיתכן לפעמים הִתעלות; שגם בשבר מתגלה לעתים יופי; שגם באומללות עשויה להימצא נחמה. האמנים המשתתפים: אדל אבדסמד, דוד אוריה, צוקי גרביאן, נטע דור אדן, גרגור הילדברנדט, קארל הנדל, גיא זגורסקי, מנאר זועבי, רון חן, אדם יקותיאלי, דינה יקרסון, ליאב מזרחי, רמי מימון, היראקי סאווה, אלדר פרבר, יערה צח, מרב קמל וחליל בלבין, נעמי קרמר, גדעון רובין, ליאור תמים.

טינקר שיראי, I'm Not Fine Art, באדיבות האמנית
I’m Not Fine ART, תערוכת היחיד של טינקר שיראי באוצרותה של דניאל צדקה כהן, נולדה מתוך התנועה הבלתי פוסקת של האמנית בין ההוויה ששייכת למסגרת התרבות החברתית לבין הדחף הקמאי להיחלץ ממנה. היצירה עבורה היא שפה ראשונית, היוצאת נגד הנטייה לסווג ולקטלג ומבקשת להישמט מצווים של היגיון וזהוּת.
בלב התערוכה ציור חדש באורך עשרה מטרים, אשר מציע רגע ראשוני שבו מכלול הדימויים נחשף כרצף. לצידו מוצגים ציורי הסדרה דיוקן עצמי על ניירות זכוכית, העוסקים בעצמיות המשתנה והמתרחבת של טינקר. עבודה מרכזית אחרת היא הווידיאו הנדנדה, שבה חוזרת טינקר אל ארכיון קלטות וידיאו שצילמה בשנים 2001-1999, לפני עידן הריאליטי, ונוגעת מחדש בחומרי הגלם הגנוזים. דמותה, , כאיקון תרבות, מתועדת כשהיא מהלכת בתל-אביב, באמצעות מצלמת וידיאו.
טינקר מְצלמת את עצמה ואת השוטטות העירונית. דמותה מגיעה למגרש משחקים ועולה על נדנדה; תנועת המטרונום הנמשכת: שחרור וריסון, ילדוּת ונשיות, טומבוי-לוליטה, היא מחליפה תפקידים: אמנית, במאית, מצולמת, מתנדנדת, צופה. במופע גופני רך, הילדה-אשה מתנדנדת בין מציאות לדמיון וחושפת יחסים מורכבים בין גוף, מצלמה ועולם.
התערוכה השלישית במקבץ, מארץ צבי ותבהלה של אסף רומאנו, באוצרותה של אירנה גורדון, מציגה ציורים ורישומים הקשורים לכאן ועכשיו, ועם זאת, במתח מורגש בין קרבה לריחוק, ותוך דיאלוג עדין בין הטבע לאדם, יש בהן מן החלום, מן הבלתי נתפס. דימויים נטורליסטיים לכאורה של בעלי חיים וצמחים מופיעים לצד ייצוגים אנושיים מטפוריים, וכמו מזכירים שהמבט עצמו מבקש להחזיק בחולף, שלא על מנת להנציחו אלא כדי להכיר בחוסר היציבות שלו.
בציור האיל הנכחד החיה מופיעה בתוך עיגול המזכיר מבט מבעד לעדשה של משקפת או מצלמה, ואולי סימון של מטרת ירי. בציור ארנב בר מדברי, הארנב ניצב זקוף כמו עומד על משמרתו, ער לסכנה, כנגד רקע מופשט, חלומי, ואילו ברישום ארנבת טרופה, מוטלת לפנינו גופת חיה, עדות לסכנת המוות שהתממשה. בתווך מבליחים רישומים מטאפוריים של דמויות אנושיות במצבי מצוקה ואימה: אשה זועקת; אשה רוקדת עם דמות-צל; אשה נסה מעלטה.
הציור של רומאנו מחויב לאנושיות, שמתערערת עם התערפלותה של המציאות המוּכּרת והברורה לכאורה שבתוכה הוא מתהווה. עבודותיו, כמטרונום של קיום, נעות בין עדוּת להתאיינות, בין מבט חוקר למבט שסופג פצע.