מקבץ תערוכות | סדנה לאמנות יבנה | פתיחה 2.1.26 בשעה 11:00
במעמד ראש העיר מר רועי גבאי
נעילה: 19.2.26
מיכל פרי, נשימת הירוק, שפה שנייה
התערוכה הקבוצתית "שפה שניה" באוצרותו של רוני ראובן, מפגישה בין שתי שפות אמנותיות, המילה הכתובה לצד התמונה החזותית.
תערוכה שמשתתפיה הם אמנים שגם כותבים שירה ומשוררים שגם יוצרים בתחומי האמנות הפלסטית. העשייה החזותית והטקסטואלית הן שתי דרכי ביטוי הנובעות מעולם פנימי אחד, לעתים משלימות זו את זו ולעתים מנוגדות זו לזו.
פעמים היצירה החזותית נוצרה בעקבות שיר או משפט כפרשנות לכתוב או כביטוי רגשי אינטואיטיבי ולעתים הכתיבה נובעת מהדימוי בניסיון לנסח מילולית את מה שלא ניתן לבטא בצורות, צבעים וקווים.
משה אלווס, שפה שנייה
יש מקרים בהם הטקסט שזור ביצירה עצמה והופך לחלק מהדימויים המופיעים.
גד אולמן, סוף המסלול, שפה שנייה
התערוכה הנוכחית עוסקת בדיאלוג שבין השירה לאמנות הפלסטית, המילה הופכת לקו, הקו מעביר תחושה רגשית המתווכת לצופה את כוונתו של האמן המבקש לדעת, לשאול ולנסח עולם חדש, עולם בו "השלם גדול מסך חלקיו".
האמנים המשתתפים: גד אולמן, משה אלוס, מיכאל בן- אבו, יאיר בן־חיים, אימי גבאי, גילי דנון, יפה וגנר (יאיר-פור), אודליה יהודיין, אתיקה יפה, אילן מויאל, רוני סומק, מיכל פרי, חדוה ראובן, ישראל רבינוביץ, שרון רשב"ם פרופ, פרוין שמואלי בוכניק.
איה סריג, איזון שביר
עבודותיה של איה סריג בתערוכה "Eזון שביר" באוצרותו של גבי יאיר, נעות במרחב שבין מציאות לדמיון, שבר לתיקון, בין חומרים מתכלים למבנים ניצבים.
סריג מציגה מיצב מבוסס אובייקטים פיסוליים המוצגים כקונסטרוקציות זמניות, שבריריות ושומרות על איזון ותנועה. שברי קרשים, ענפים, זרדים ורדי מייד, חומרים פשוטים חסרי תועלת, שנאספו מתוך מה שנראה כמו עולם שחרב חוברו כאנדרטאות סימבוליות של תקומה וזיכרון. בעבודות אלה ניכר הדיאלוג בין הרך לנוקשה, בין שימור לחידוש, בין פסולת לאסתטיקה.
ברקע עבודת וידאו של דימויים סוריאליסטיים וקונסטרוקציות בלתי אפשריות, הנעות בין אסון לפנטזיה.
רונית שפירו, עוגת דבש לא
בתערוכה "עוגת דבש לא" של רונית שפירו באוצרותו של רוני ראובן, מתמקדת רונית בנושאים אישיים ובזיכרונות ילדות תוך התבוננות עצמית והסתכלות הבודקת, מתעדת ומשחזרת אובייקטים ורגעים של זיכרון .
התמונות אותן היא מצלמת ניזונות מהארכיון המשפחתי. צילומי חפצים שלקחה מבית אימה וצילומי מאכלים שהייתה מכינה, באמצעותם היא משחזרת את אותם רגעי זיכרון.
ספר המתכונים של האם, קרוע ובלוי מרוב שימוש ומתוכו מבצבץ אחד הפתקים הרבים בכתב ידה "עוגת דבש לא" זה מה שקלטה המצלמה, אך זהו מתכון: עוגת דבש של לאה, כך היא כינתה את המתכונים לפי שמה של זו שהעבירה לה את המתכונים.
בצילומי הטבע הדומם משתמשת רונית בתאורה קלאסית ובקומפוזיציה מוקפדת, היא בחרה לצלם חומרים אורגניים שעברו תהליך של ריקבון או שריפה לצד כלים עתיקים ויוקרתיים.
הזמן החולף וארעיות החיים לצד חשיבות הזיכרון.
