אסנת בן דב | "ערך: שימוש" | גלריה אחד העם 9 | פתיחה 24.9.26 בשעה 20:00
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
נעילה: 28.11.2026
הפקולטה לאמנויות – מכללת סמינר הקיבוצים
אסנת בן דב, תל אביב 2026 מוקטן
בסרטו Play Time (1967) מציג הבמאי הצרפתי ז'אק טאטי את פריז כעיר שקופה של עולם סטרילי, בה הטכנולוגיה המודרנית מוצגת כמכשול לחיים היומיומיים ולקשר הטבעי בין בני האדם. באחד הפרקים בסרט מתוארות דירות, חזיתן זכוכית חשופה, והצופה מוזמן לראות את כל הנעשה בדירות כמו תמונה על קיר. הצבעים השולטים בסרט מבוססים על שחור לבן ומוסיפים לחוויית הניכור הקשה.
גם אסנת בן דב חוקרת בניינים, בתי דירות ואת סביבתם העירונית. התצלומים מצולמים במצלמה דיגיטלית 35 מ"מ שאותה, אוחזת בן דב בידה, תוך שהיא חושפת סימני חיים: דמות הניבטת מבעד חלון, איש בתחתונים רוכן על שולחן, איש יושב במרפסת, פס אור הנופל על סדין, תריס מוגף. למרות ההזמנה של המצלמה להציץ אל חיים קטנים, אקראיים, מבטה של בן דב דווקא חם, חותר אל רגעי חיות, סימני שימוש שהותירו יד האדם או שיני הזמן.
מבט המצלמה של בן דב כפול: מבחוץ אל הפנים כמעין פעולת שיקוף חושפנית המגלה הווית חיים נסתרת של דיירי בית, ולפרקים יוצאת המצלמה דווקא מתוך המרחב הפנימי ומפנה את מבטה אל הרחוב הריק ורחשיו, אל פרטיו הנמצאים בתנועה מתמדת: ענף נע ברוח, פנס המתאמץ להאיר חזית בית ולהכתימה באור. קרן האור הגוססת אט אט רושמת ונרשמת באובייקט ובסביבתו, מעצימה את הנראה שבין היומיומי אל משהו סודי שמעבר לנראה.
אסנת בן דב, ברצלונה 2013 (1) מוקטן
כותרת התערוכה נבחרה בהשראת ספרו של ז'ורז' פרק "החיים הוראות שימוש". פרק מעמיד ניתוח מדוקדק של בית דירות דמיוני פריזאי על דייריו, חפציהם, האדריכלות שסביבם, כמו גם מסעותיהם וחלומותיהם; מסע אל מה שנעלם מהעין מרוב שימוש ומרוב קרבה. פרק פועל בין הצהרה על ריק, אין, לבין ספירת מלאי עמוסה ושופעת פרטים. הוא מערער תפיסות, רעיונות ואקסיומות, מקלף אותם וחושף את מנגנוני ההונאה, בעיקר העצמית, שמאחוריהם.
בעוד פרק מארגן את המציאות כמרחב של אפשרויות דרך מערכת חוקים שהטקסט ממפה וממיין, כשהרגש מצטבר באמצעות הסיפור, בן דב שצילמה את עבודותיה בתקופות שונות ובמקומות שונים: ברצלונה, פריז, פראג, תל אביב, ללא כל קשר לפרק, חוזרת שוב ושוב לאותם מוטיבים בחיפוש חזותי פתוח, המבוסס על אור– שיטה רכה, אמפירית.
היא חותרת לקבץ שאריות שהותיר הזמן והשאיר האור באובייקטים השונים: מעגל אבנים בשביל, קו אור במיטה, כיסא נטוש במרפסת. יצירתה פואטית, מנסה לגעת בבעלי הבתים, החפצים, הגעגוע. היא מקשיבה מבעד לעדשת המצלמה, לצליל החרישי הבוקע מאותם החפצים. מבטה אוסף, סוקר, משמר את הפרטים ומייצר זיכרון משברירו של רגע, שאך ורק בלכידתו, הופך לחלק משלם.
אסנת בן דב, ברלין 2017, מוקטן
החלון כפתח מייצר עבורה דרך בין הפרטים שבחוץ אל הפנים. בן דב מבקשת לחבר חלקי פאזל שונים בין תצלומיה, פאזל- מושג אליו מתייחס ז'ורז' פרק המציין בספרו "כי שום חלק בפאזל אין לו מובן כשלעצמו.. וכי הכח נוגע לחלקים שבקצוות, לפרטים קטנים, לכתמי אור... לקווים, למעברים". פרק רואה רק במחבר את האפשרות לייצר משמעות. בן דב חותרת, מנסה לחשוף פנים סמויים הטמונים בחלקי דימויים, צל, קרן אור דהויה. היא יוצאת מתוך רגע צילום חד־פעמי שלתפיסתה אין שתי שניות זהות בעולם. המצלמה קושרת זמן, גוף וחפצים לרגע מתעבה אחד.
לצד התצלומים שמוסגרו כחלון אל הפנים, כבתים קטנים, מוצגות עבודות וידאו שגם הן רגעים שנאספו מהיום יום, בין התרקמות להעלמות: אשכול ענבים אדמדם שהחשכה מוחקת אט אט, קו אור שנלכד על ערמת ספרים או רחש בלתי נראה של פעולת רחיצת כלים במטבח הסמוך של יואב, בן זוגה; פניה אל האוזן המעלה על הדעת את עריכת הסאונד היצירתית בסרטו של טאטי, הגורמת לדיאלוגים להישמע כרעשי רקע.
העדשה של בן דב היא אמצעי להקשבה, צינור דרכו נראה העולם. מעבר לאופטיקה של מדיום הצילום, העדשה הופכת ככלי הקשה לתנועת האור ולסימנים. "אני לא מתעסקת באדם או בתפוח, אלא בייצוג האנושי, ברוח הדברים ולא בממד התיעודי. הפעולה היא מזוקקת", מציינת בן דב. הצילום הופך ליחידות זמן, לפעימות קטועות, ליחידה אינסופית. פעולת הצילום מאחדת הכל לוקחת את הפרטים שז'ורז' פרק מדבר עליהם והופכת אותם ליחידה שלמה וחדשה שמייצרת משמעות.
