דלפין זורע | שיר מורן | "שק של נחשים" | גלריה P8 | פתיחה 31.7.25 בשעה 20:00
אוצר: ד״ר ירדן שטרן
נעילה: 6.9.2025
דלפין זורע, ללא כותרת, רישום 29.7_21 ס״מ 2024
דלפין זורע ושיר מורן מציירות נשים. חלק מהציורים ומהרישומים בתערוכה יכולים להיחשב לדיוקנאות עצמיים, אבל זורע ומורן לא מעוניינות לייצג רק את עצמן ובודאי שלא בצורה אחידה. ההיפך הוא הנכון. השתיים מתמקדות בריבוי, בשבירה של גבולות וזהויות ובטשטוש של דיכוטומיות המקטלגות נשים כמועצמות או כקורבנות. הן מתמסרות לפנטזיה, למיניות, להחלפה של זהויות ולהומור כמתודולוגיה אמביוולנטית של התמודדות עם מציאות מורכבת.
הן מתבוננות בהשתקפות של עצמן במראה ומציירות אמת פנימית וחיצונית, בין אם האמת עטופה בתחפושת ובין אם היא עירומה ופגיעה. האמירה המיזוגנית ״נשים, נשים, שק של נחשים״ מוליכה לשלל אסוציאציות; החל מחווה, החוטאת הראשונה, שפיתתה את אדם לטעום מפרי עץ הדעת, דרך מדוזה, הדמות המיתולוגית בעלת שיער הנחשים הארסיים, ועד לייצוגים סטריאוטיפים של נשים בתרבות הפופולרית המזוהות עם תחרותיות, חוסר פרגון וקנאה הדדית.
הביטוי ״שק של נחשים״ כשלעצמו, מכיל בתוכו ניגודים בין השק האוחז, המכיל והנשי, לבין הנחש המוכל, העירום והפאלי. הנחש התנ"כי פיתה את חווה והוליך אותה שולל. זורע ומורן לעומת זאת, לופתות אותו בחוזקה, מדברות בשפה שלו ומשתעשעות עם הכוח שבידיהן. אך שליטה, כידוע, היא מאזן עדין והפכפך, והמחזיקה בה מסתכנת שתאבד אותה בכל רגע.
שיר מורן, ״אישה על כורסא״ , 21x30 ס''מ, עפרון על נייר, 2025
המבט הגברי נוכח ובולט בתערוכה, כמו בעולם האמנות והתרבות העכשווית. זורע ומורן מודעות לכך ומשחקות עם האופן בו הן מנכיחות את עצמן מולו. הן מנכסות מחדש את סטטוס האובייקט ומוצאות בו כוח וסוכנות (agency) לצד כניעה מודעת למשחק תפקידים מגדרי מוכר.
״שק של נחשים״ לא מציגה נשיות כזהות מונוליטית אלא פורטת אותה לשלל עמדות ופרסונות על פני ספקטרום רחב של חוויה נשית. יש מקום לשמיימי ולגרוטסקי, לאפל ולשברירי, לעדינות לצד גסות - כולם עטופים בהומור עצמי ובקריצה מודעת לצופה. האחר, הגברי, נוכח גם הוא - לפעמים כאלמנט רצוי, לפעמים כמהות בזויה, פעם אחת כמהות דה-קונסטרוקטיבית ואחרת כחיה מאולפת.
כך, לדוגמא, בסדרת רישומים, מציגה זורע דמות נשית המנסה להיפטר בכל דרך מפין גדול מימדים. היא מנסה למחזר אותו, לשטוף אותו באסלה ולזרוק אותו מחוץ לחלון. בסדרת איורים של מורן, נשים וחיות נתפסים במערכת יחסים סימביוטית ומקאברית; אחת עומדת ביער חשוך עטופה על ידי שועל אדמוני, אחרת זוחלת בשדה אדום ולמולה מגיח נחש, בעוד דמות שלישית בתלתלים אדומים מקרבת עטלף שחור עיניים לחיקה. רישומי העיפרון מקבלים משמעות אפלה דרך השימוש של מורן בצבע האדום. הסטטוס החייתי נע בין זרות ואחרות לבין קרבה ואינטימיות.
הגוף של שתי האמניות עובר הפרטה בציורים - מגוף פרטי ואישי הוא הופך לערכת-כלים קולקטיבית, כאשר מאפיינים גופניים מסוימים מודגשים, מוגדלים ומשובשים כדי לערער על אמיתות אבסולוטיות בנוגע לזהות ולמגדר. ב״פורטרט עצמי עם מסכה״ מורן מכסה את פניה במסכה ונציאנית שמסתירה את ארשת פניה מהצופה ומשאירה זוג עיניים זוהרות באדום המביטות מחוץ למסגרת. ב״דיוקן עצמי״ זורע לוקחת צילום של עצמה, צובעת את הרקע בשחור ואת פניה בלבן, כך שרק עיניה הגדולות ושפתיה האדומות נותרות ללא שינוי.
דלפין זורע, ללא כותרת, דיו על נייר מדפסת, 2025
על הקיר המרכזי בגלריה תלויות עבודות של השתיים בתפזורת, כדי לייצר נרטיב משותף, מרובד ולא ליניארי, לא של קידמה אלא של התקיימות. בגוף העבודות של שתיהן מופיעה דמות אישה בשיער מתולתל, פרוע ושופע, בחיוך מלא שיניים ובמבט חודר - פרסונה אלמונית, נשית ומאיימת המתגוררת עם שתי היוצרות. כמוה, גם שאר הדמויות הנשיות ברישומים מפתות ומתפתות, תמימות וכמהות, מגרות ומרעילות, מצחיקות ומגוכחות. הן עצמאיות ובו-זמנית נמצאות במודעות מלאה למבט הבוחן והשיפוטי אשר סובב אותן.
כל העבודות בתערוכה נוצרו במהלך השנתיים האחרונות, שנתיים של מלחמה וחוסר-ודאות, כזו שהורגשה לוקאלית והידהדה בעוצמה מחרישת אזניים גם ברחבי העולם. שיר מורן מתגוררת בשנים האחרונות בברלין ואילו דלפין זורע השתקעה בתל-אביב אחרי סיום לימודיה בירושלים.
למרות שהשתיים לא הכירו קודם לכן, הן חולקות נקודות מבט אשר חוצות גבולות גלובליים ובאותה עת מרגישות ישראליות ומקומיות. העיסוק המשותף שלהן בעצמן בזמן כה נפיץ יכול להיתפס כבריחה מהמציאות, אך גם במצבי קיצון העצמי ממשיך להתקיים, ומכאן שהעבודות מייצגות התמודדות, גם אם לא באופן ישיר או מפורש. קיים ערך בעצירה ובהתבוננות על פני השטח, בהתפעלות מהיצירתיות הקדחתנית ומהפוריות המשתפכת לעבר עוד דף ועוד רישום. גם תחת אש, העיסוק העצמי של ״שק של נחשים״ מנכס את הארס ומזמין את הצופה להיכנס לתוך מאורה נשית מלאה בהומור, במיניות ובביקורת נושכת.
