חדוה ראובן | "לאן שזה לוקח" | גלריה אשכילה | פתיחה: 4.9.25 בשעה 19.30
אוצרים: איתי גבאי, רוני ראובן
נעילה: 24.10.2025
חדוה ראובן
בתערוכת היחיד "לאן שזה לוקח", מציגה האמנית חדוה ראובן גוף יצירה שמתהווה מתוך תהליך מתמשך, רגשי וחומרי כאחד. זוהי תערוכה חיה, נושמת, ובעיקר פתוחה – פתוחה למגע, לפתיחה, לריח, להקשבה ולשיחה.
העבודות מזמינות את הצופה לחוויה אינטימית של צפייה, מגע, דפדוף ביומנים ויזואליים, וחיבור חושי מעמיק.
חדוה יוצרת בשילוב של חומרים מגוונים – חומר, קולאז'ים ומתכות מהטבע, הנטמעים זה בזה ליצירה המאפשרת נראות חווייתית. הצופה אינו רק מתבונן מבחוץ, אלא משתתף פעיל בתהליך.
לתערוכה משמעות כפולה: אמנות כהבעה אישית וקהילתית גם יחד. העבודות מבקשות ליצור גשר – בין האדם ליצירה, אך גם בין אדם לאדם. רגע הצפייה אינו רק רגע פרטי, אלא פוטנציאל לקשר, לשיח, להיזכרות ולהזדהות. התערוכה מהווה מרחב שמעודד קרבה, אך גם מרחב שמאפשר לקחת צעד אחורה, להתרשם, לשתף, ולהיות חלק מחוויה משותפת, אנושית ומרגשת.
חדוה ראובן-מסדרת שיטוט
היצירה בחומר מבוססת על ארבעת היסודות הקדומים: אדמה, מים, אוויר ואש. חווית חוסר השליטה במהלך שריפת החומר בתנור נתון לכוחות הבריאה, עד כמה יצא החומר שלם או סדוק. עבודות המעוטרות בשריטות, חריצים ובקיעים, חושפות חורי הצצה לרבדים פנימיים. הבחירה בחומר עצמו, השמירה על הצבע, הטקסטורות הטבעיות והשימור הלא מלוטש מייחדים את עבודותיה החושפות עולמות פנימיים.
שוטטות בתחומי שטח מותרים בתקופת הקורונה הובילה למציאת חומרי גלם, בעיקר מתכות בשלבי התכלות ובלייה. חומרים אשר זכו להארה והתחדשות, הובילו ליצירות ייחודיות בהן קיים דיאלוג בין הטבע לאדם במצב של חוסר וודאות ובחשש מפני אסון מתקרב. חשש שהתממש והוביל לאסון ה-7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת.
היומנים הוויזואליים נוצרו במהלכה של תקופה בה ההקצנה והחרדה מפני העתיד לבוא הולכות וגוברות.
חדוה ראובן, משיטת שיטוט
" מכאוס לסדר
מהלא מודע למודע
תנועה של הלוך וחזור
פנימה ואחורה
זו מהות היצירה
והיא מאפשרת חופש, יופי ומקריות קסומה
שמובילה ליצירת משמעות אמנותית חדשה
ביצירה של היומן הוויזואלי
תהליכי העבודה האינטואיטיביים ביומן, הינם הכוח המניע למסע זה
אשר בתוכו נוצרים נתיבים חדשים
וגבולות המרחב נפתחים.
שם מתרחשת אלכימיה של אלמנטים חדשים
החוברים זה לזה לכדי יצירה."
(חדוה ראובן)
"לאן שזה לוקח"- תהליך אישי של התמודדות עם תקופות חיים משתנות – רגעים של קושי, אובדן, התחדשות ותקווה. העשייה האמנותית, במובנה העמוק, שימשה עבור האמנית עוגן, מקור חוסן ונחמה. מתוך ההבנה שדברים בחיים קורים לעיתים ללא שליטה, אין כוונה לשכוח, אלא לזכור – מתוך חמלה, הכרה, והוקרת הדרך שעברנו, הן כאינדיבידואלים והן כחברה.
