תערוכות חדשות | בית האמנים ירושלים | פתיחה חגיגית: שבת 23.8.25 בשעה 12:00
נעילה: 25.10.2025
עומר שך, חלום בקאנופי 4, 2024, שמן על פשתן.
צילום: אלעד שריג
תערוכת פרס:
עומר שך - זוכה הפרס לציור ע"ש אסנת מוזס לאמן צעיר לשנת 2025
זוכה הפרס לציור ע"ש אסנת מוזס לאמנים צעירים לשנת 2025, המוענק בשיתוף עם בית האמנים ירושלים, הוא האמן עומר שך.
בנימוקיהם להענקת הפרס כתבו חברי ועדת השיפוט: בציוריו של עומר שך מתקיים מתח מתמיד בין הדימוי לבין אופני הייצוג שלו. בתהליך הציור על הבד חומק הדימוי מהגדרה אחת: הלילה עשוי להיות גם וילון כחול או חלל פנימי של חנות סגורה, והבובה – דמות אנושית קפואה וזוהרת. תהליך ההתהוות חושף את הדימוי כטעון ורב-משמעויות.
יצירתו של שך מתאפיינת בעולם דימויים היברידי, המפגיש בין האנלוגי לדיגיטלי, בין ריאליזם לפנטזיה, בין גוף ומיניות לבין צבעוניות ניאונית, לֵילִית וחשוכה. שילוב זה מייצר תחושת מסתורין ומעמיד את הציור כאובייקט טעון בזמן, בזיכרון ובאי-שקט קיומי, כאילו הדימוי עצמו נע, מתעכב או נתקע בלימבו מדומיין, כתמונה קפואה ומרצדת מתוך קלטת וידיאו ישנה.
עומר שך, צילום: אלעד שריג
שך מפגין רגישות רבה בבחירת הצבע ובאופן הנחת החומר על הבד. לעיתים נראה שהציור נוצר בידו המיומנת, ולעיתים נדמה שחלקים ממנו נוצרו על ידי מכונה. מתוך כך נולדת שפה ציורית ייחודית, שבה מתקיימים בצמידות ציור קלאסי, המדגיש עומק, אשליה וקומפוזיציה, לצד מחוות שטוחות וחדות, המזכירות ציור על מסך טאבלט.
ציוריו של שך מאכלסים מרחב כפול, בין מצע הבד הפיזי לבין תחושת המסך הדיגיטלי: מואר, שטוח ומהבהב. ממרחב זה נובעת שפה אישית, עכשווית ונועזת, החושפת עומק רגשי וחזותי תוך שהיא מהדהדת שאלות של זמן, גוף, טכנולוגיה ותודעה.
ועדת הפרס: הדס חסיד, טל ירושלמי, שגיא אזולאי
שירה קמרד, שיחה 2025
צילום: עמי טסלר
שירה קמרד | "הצפה זמנית"
אוצרת : רווית הררי
בתערוכה הצפה זמנית מוצגות עבודות חדשות, שיצרה שירה קמרד בשנה האחרונה, המתארות סצנות ליליות אפלוליות, זרועות אורות מנצנצים ככוכבים מלאכותיים. עבודות אלו ממשיכות את עיסוקה העקבי במופעי האור בציור. גם כשהיא מציירת מקורות אור חיצוניים – שרשרת נורות צבעוניות, פנסי מכוניות על כביש מהיר, עמוד תאורה או אור הבוקע ממועדון – נראה שהאור מבליח מתוך הציור עצמו, משקף יחסים מורכבים, אולי אף רגשיים, בין חושך, אור וצל.
קמרד מתארת מרחבים עירוניים, אזורי שוליים המאפיינים את החיים בעיר הגדולה, ומפנה מבט אל האגבי והחולף. היא לוכדת רגעים יומיומיים, מקריים, שבהרף עין יתפוגגו ויחלפו, מאתרת בהם יופי וכאב. הדמויות נראות בודדות, שקועות בעצמן, מהורהרות. גם כאשר מתקיימת ביניהן אינטראקציה אנושית – בין במציאות ובין בסצנה קולנועית – אין בה לא קִרבה ולא רכות: השיחות אינן מחויכות, המפגש אינו אינטימי. באחד הציורים נראים שני גברים צעירים משוחחים בבר אפלולי. הדמיון בין השניים כה רב, עד כי נדמה שמדובר בשיחה פנימית – אולי בין שני צדדים של אותה אישיות או בין קולות פנימיים.
שירה קמרד, חוף ירושלים 2025 צילום: עמי טסלר
האמנית מציפה את הבד בשכבות מדוללות של צבע – נוזליות, שקופות למחצה – המאפשרות לצבעי הבסיס הזרחניים לפעפע דרכן באור עמום, לעתים רעיל, כמעין זיכרון שלא שקע עד תום. פני השטח הרוויים מכתיבים ציור מהיר תנועה, אקספרסיבי, חופשי ומשוחרר. כתמי החושך והאור נמזגים ומתערפלים, יוצרים תחושה סוריאליסטית, הנעה בין ערות לחלום. דומה שהמים – או התחושה שהם מעוררים – הם לא רק מוטיב צורני, אלא האופן שבו הציור עצמו פועל, מתקיים, זולג, מייצר אדוות.
איריס אהובה פייקובסקי | "באתי לגני"
אוצר : שי אזולאי
תערוכתה של פייקובסקי, בוגרת טרייה של השלוחה החרדית של בצלאל, מצטרפת לפרויקט "נדבך" של בית האמנים ירושלים, המציג אמנים בתחילת דרכם. שם התערוכה, "באתי לגני", לקוח משיר השירים. כשם שגן המשורר מסמל את אהובתו של שלמה המלך, כך הגן עבור פייקובסקי אינו רק מקום פיזי; הוא נוכחות של מקום, השוכן "בלב הרוחני", כפי שהיא מכנה זאת – מרחב מטאפיזי, מעל לזמן.
הביוגרפיה של פייקובסקי כוללת מסע חובק עולם של חיפוש, חקר ובחינת שאלות של זהות. לעיתים נדמה היה לה שהגיעה למקום, ואז המשיכה הלאה בנדודיה ובחקירותיה. כיום, התחנה האחרונה שלה במסע היא עולם הציור. הציור הוא לא רק יצירה אמנותית; הוא "מחפש בית" – לא בית פיזי, אלא מקום לנוח בו במובן הרוחני, בית המהווה סוד עמוק. בציור ה"בית", הוא נראה כנוחת בשלמות, כמעין חללית היורדת מעולמות עליונים אל העולם הגשמי היומיומי, ויוצרת הכלאה חדשה ומרתקת.
זהו מאבק בין מהות לבין אילוצי החומר. לעיתים הצבעים בונים שכבות על גבי ציורים קודמים, שנכשלו ונמחקו, כמו זיכרונות של עולמות שהיו. תהליך זה משקף את חייה – העבר לא נעלם, אלא צובר תאוצה והופך לחלק בלתי נפרד ממה שמתהווה כעת. תהליך היצירה שלה הוא לא תמיד מנוחה, אך הוא עולם הנברא כדי לשכון בו. ברגעים של קסם מתגלים בו טווסים, איילות, הרים מושלגים, עצים, היכלות וניצוצות של קרני שמש נשברות. כל אלה מצוירים לעיתים בהקפדה ובמאמץ ציורי, ולעיתים ביד קלה ומשוחררת. העיקר עוד לפניה – ביצירת שפתה הציורית השלמה ובמציאת רגע המנוחה והנחלה שאליו היא כה משתוקקת.
ורה גוטקינה | "יקום משלה"
אוצר: יניב שפירא
ורה גוטקינה, 1953 – 2022, הייתה ציירת, כותבת פרוזה ומשוררת. היא עלתה לארץ ממוסקבה ב-1982, קבעה את מושבה בירושלים והפכה לדמות מרכזית בקהילת האמנים יוצאי ברית המועצות לשעבר בעיר. התמודדותה עם פערי התרבות והשפה שבין שם (מוסקבה) לכאן (ירושלים) ניכרים גם בתמורה, שחלה בציור שלה. בעוד החניכה האמנותית שלה הושתתה על מודרניזם רוסי ועל התבוננות ישירה בטבע, הרי הציור שיצרה בישראל נטה לקשב פנימי והוביל לגיבוש של שפה ציורית חדשה.
רגישותה האנושית של גוטקינה ומחויבותה למעשה האמנות מוצגים בתערוכה באמצעות שלושה מחזורי ציור, המצויים בליבת יצירתה: מלאכים, נזירים וציפורים. דרכם היא בוראת יקום משלה, הנותן מענה לאמנית הטוטאלית שהייתה ולמקומה בעולם.
הסדרה מלאכים החלה להתהוות בעת שהות בפריז בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, והפכה לגוף עבודה מכונן ויוצא דופן בהיקפו. אלה הם דיוקנאות אנוש מכונפים, גופם מוצק ופניהם מישירים מבט. בחלקם משולבים בדי טקסטיל ופריטי לבוש, המשווים להם נופך אישי, לצד השפעות של איקונות נוצריות, של כתבי יד יהודיים ושל מומיות מצריות. לצד מלאכים כנציגי האל עלי אדמות החלו להופיעו ביצירתה גם נזירים כנציגי האדם אל מול האל, וציפורים, שהיו חלק בלתי נפרד מעולמה. גוטקינה לימדה אותן לדבר, דקלמה להן שירה ברוסית, והן הסתובבו בחופשיות בחדרי ביתה. ציפורים, המופיעות בעשרות מציוריה, לעיתים קרובות גם לצד דיוקנה, אפשרו לה לדמיין עולם טוב יותר של חופש, אחווה ויופי.
בתערוכה יוצג סרטה של תמר רצ'קובסקי, "פרצוף רוסי"', בתה של האמנית. הסרט מספר את סיפור האם, האמנית, ועל יצירתה.