בתערוכה חוקרת ואן ולסן את המרחב התפיסתי והרגשי הנפער בין הדימוי המצולם לבין ההווה, בין נוכחות להיעדר, ובין צילום כזיכרון לבין צילום כחומר. היא אינה מבקשת לשחזר נוסטלגיה, אלא לבחון את המרחק השיטתי שבין המצלם למצולמת כמרחב של אפשרות.