תערוכות חדשות | גלריה גורדון תל אביב | פתיחה 2.1.26 בשעה 11:00
נעילה: 31.1.2026
סיגל צברי | "זריחת הירח"
בגוף העבודות החדש של סיגל צברי, ציורים עגולים של נוף, של שמים, של בתים, של השמש הצובעת את העולם, נעשים לציורים של זמן. זהו זמן ההתבוננות, זמן ערבוב הצבעים על הפלטה, זמן הניסוי והטעייה, הרישום והחיפוש, הטונאליות והצבע. זהו גם זמן המחשבות המתגנבות אל התודעה המציירת. כל סקיצת שמן היא מעין רומן של מרסל פרוסט — דחוס, חושי, ונפרש לאטו בתוך הזיכרון.
עפרה צימבליסטה | "באה מן האדמה 1982-1992"
עופרה צימבליסטה\רימונים, חולות
בדים קורסים. תנועה טובעת בחול מאובן. רימון על שולחן שלצידו שני כיסאות ריקים. מזבח ועליו רימונים. עכבות ציפורים. שרידי מלאכים. שפת סימנים אבודה. שכבות גאולוגיות. תבליטי נופים נצחיים במסגרות על פי מידת אדם. חותמות. שברים ארכאולוגים וחותמות סתומות.ומעל הכל מרחפת, רמוזה, תחושה של בית כנסת שרוף. טליתות מפויחות. גורל יהודי ישראלי. והתעקשות להפיק ולהוליד יופי מתוך כאב.
בתערוכה זו מגלה לנו צימבליסטה פנים אחרות. לא דמויות כחולות, לא מקהלות, לא נער משחק בגלגל ולא לוליין מציץ מחלון. משהו אחר, פן אחר של יצירתה, מעט רציני יותר, אם ניתן לומר כך,מעט מקומי יותר.
תבליטי החול והאדמה קושרים אותה למסורת של עבודות אדמה מדנציגר דרך מיכה אולמן ואביטל גבע ועד גל וינשטיין, ולמסורת שירית וספרותית מטשרניחובסקי דרך וולך ואגי משעול ועד לשתיקת האדמה בפתיחה המפורסמת ל"החיים כמשל" של פנחס שדה. מי שהתרגל לחשוב על צימבליסטה דרך המלאכותי, דרך הסינטטי, דרך הכחול התעשייתי זרחני יגלה בה פנים אורגניות, קרובות לטבע.
צימבליסטה עובדת כאן גם מבחינת החומר וגם מבחינת אוצר המילים החזותי שלה עם ליבת המקום הזה.הרימונים, כארכיטיפ יהודי\ישראלי המלווה אותנו מנחום גוטמן וראובן רובין ועד סיגלית לנדאו תופרים את הקצוות מהקישוטי (רימונים לספר תורה) למוות ולשכול במלחמה (רימונים ככלי נשק).
ובאמת, זוהי תערוכה של זרמי מעמקים. גדעון עפרת כתב על צימבליסטה שהיא נולדה מן האדמה. שזוהי האדמה ההיידגריאנית שכוחה להשיב את המתבונן מ "שכחת ההוויה" שלו, ולהעמידו מול ה"היות בעולם" שלו. אני, צנוע יותר ביומרה שלי בבואי לתאר את העבודות אזכיר רק את שידוע לכל: מהאדמה אנו מגדלים את לחמנו וחיים, ובאדמה אנו קוברים את מתינו. החול נודד במדבר אך כלוא בשעון החול. הוא קובר הכל תחתיו אך החולות עצמם נודדים. תבליטי החול כולאים את החול, ואת השכבות. את הזמן, ואת הכאב. עפרת מזכיר את הלאוקון שזעקתו הקפואה מזה 2000 שנה. ואכן, אמנות תמיד עסקה בהקפאת צעקות. תכלית האמנות כולה הוא להפוך את המקרה האחד של צער וכאב, לאוניברסלי באמצעות המיתי והאסתטי: כך שכל צופה יוכל למצוא את זעקתו את צערו, את אבדנו ביצירה שמולו.
והנה כעת מאירו תלנו העבודות האלו, המקומיות כל כך, הכואבות והדמומות גם את יצירתה האחרת: את הלוליינים וזמרי המקהלה, את הדמויות הכחולות העליזות והקלילות למראה. כעת אנו שבים ומביטים בהן ורואים בהן משהו חדש ואחר. שירתם היא כשירתו של החולם הפותח את פיו בחלום והקול מסרב לצאת ממנו.
יונתן הירשפלד
אורן אליאב | "אבן ציפור"
זאת לא ציפור עשויה מאבן (ציפור אבן), אלא אבן ציפור, אבן שטמונה בה "ציפוריות" או אבן שיש בה מין הציפור. לפעמים בצורה גלויה ולפעמים בצורה שאינה נראית לעין, מקננת.הציורים בתערוכה נעים כרצף של שלבים בין אבן לציפור ובחזרה, כמו פריימים בסרט על אבולוציה של צורה.בתערוכה האחרונה שלי בגלריה גורדון, "האיהיהעולם", הופיעה לראשונה סדרת ציורים, שממשיכה כאן, של מעין לוחות או תבליטים שנמצאו באי, שכותרתם "Law/חוק".
כל אחד מהם מתאר מערך אחר של ציפורים מגולפות, נתונות בתוך תיבה או מסגרת ותלויות על קיר. כל תבליט שכזה נושא עימו מידע מרחבי, כמו קוד QR או DNA, שמתעורר לחיים ביחד עם מבטו של המתבונן. כמו הולוגרמה, אלה ציורים שקשה למקם בדו מימד או תלת מימד.מבין אינסוף השלבים הקיימים בדמיון בין אבן לציפור, הציור שעל הקיר הוא השלב שהתממש בפועל וזכה לנוכחות בעולם. מפולת אבנים, להקת ציפורים או קבוצת כוכבים. השאלה היא כיצד הן נפלו לסידור כזה או אחר.
בניגוד לרוב העבודות שלי, שמתחילות בדימוי, בציורים הגיאומטריים, כמו Constellation, הדימוי נובע מחלוקה של הבד עצמו, ב X, מפינה לפינה. בציורים האלה הדימוי לעולם לא נעלם. אפשר למחוק אותו ומיד למצוא אותו. הדימוי הוא החוק הגיאומטרי שנמצא שם עוד לפני שהציור נולד (מה שמאפשר החייאה מיידית של ציור שחשבת שהוא מת). כלומר, מידות הבד נתונות והדימוי נגזר מהן. אלו ציורים שמהבהבים מרחוק כמו מגדלור של אינפורמציה נקיה.אפשר לחלק את הבד בכל מיני חלוקות, ולאכלס אותו בכל מיני קווים וכתמים ומתוכם יעלו כל מיני צורות ותת-צורות.
כשצורות פוגשות את המבט, הן יכולות לפתע "להזדהות". זה קורה כשאפשר להצביע על צורה ולקרוא הנה ציפור או הנה אבן. הצורות שמזדהות הכי בקלות הן אלה שיש לנו מילים עבורן. באופן טבעי המבט נמשך לשֵׁם. אבל בין שֵׁם לשֵׁם, בין מילה למילה, יש שדה אילם ועצום, של צורות חסרות שֵׁם, השדה של הציור.
אורן אליאב, ינואר 2026