תערוכות חדשות | גלריה רוזנפלד | פתיחה 5.2.26 בשעות 22:00-19:00
אוצרת: מיה פרנקל טנא
נעילה: 21.3.2026
Guy Bernard Raichman, Sarrri Rrraz, 2025, Gouache and watercolor on canvas, 7x7 cm
גיא ברנרד רייכמן | איחוי / Defragmentation
בתערוכה מוצגים שני גופי עבודה נפרדים, שהמשותף להם מצוי במחווה גופנית יומיומית ומתעתעת: החיוך. הבעה חמקמקה זו, שבה רב הנסתר על הגלוי, עשויה לבטא מנעד רגשות - משמחה וחיבה ועד למבוכה, זיוף או סלידה. דרך שתי סדרות של עבודות - תבליטים של 'חיוכי מתנחלים' וציורים מיניאטוריים המבוססים על סיקור משפט דמיאניוק, שוזר רייכמן בין הביוגרפיה האישית והמשפחתית לבין הזיכרון ההיסטורי והמציאות הפוליטית המקומית.
חשיפתו הראשונה של רייכמן כילד לדמותו של דמיאניוק - במדי שב"ס, גדל גוף, מרכיב משקפיים עבים ומחייך למצלמה - לוותה בגילוי מבהיל: הפושע הנאצי (לכאורה) דמה דמיון מערער לסבו החייכן והאהוב. מפגש זה, שעיצב את תפיסת זהותו, מיוצג בסדרת ציורים מיניאטוריים המשלבת בין אלבום התמונות המשפחתי לבין תיעוד המשפט והסיקור הטלוויזיוני שליווה אותו. לצד הציורים מוצגת סדרת תבליטים המפגישה בין ספרות ילדים ואגדות לבין דימויים גרוטסקיים מתוך סיוטים, שבהם מגיחות פניו המחייכות של "איוון האיום".
הבחירה בפורמט המיניאטורי, המאזכר תמונות מאלבום משפחתי ישן, מייצרת ניגוד בין האישי לציבורי ומנכיחה את המתח שבין הנושא לבין פעולת ההתבוננות. החוקרת סוזן סטיוארט (Stewart) גורסת כי המיניאטורה מייצגת עולם פנימי וסגור; היא תובעת מהצופה התקרבות פיזית וריכוז כמעט בלשי, המדמים נבירה בזיכרונו הפרטי של האמן. בכך היא "עוצרת את הזמן" ומייצרת חוויה של שליטה ושייכות. קנה-המידה הזעיר מאפשר לעבד טראומות ואירועים היסטוריים מונומנטליים בתוך מרחב אינטימי הניתן להכלה.[1] הציורים הקטנים, פרגמנטים של ביוגרפיה והיסטוריה, מאורגנים בחלל במרווחים קצובים, כאילו ממתינים להתאחות, להתגבש לכדי סיפור קוהרנטי.
אל מול החיוך ההיסטורי והחמקמק של דמיאניוק, מציב רייכמן תבליטים של 'חיוכי מתנחלים' שנלקחו מתוך סרטונים המתעדים תקיפות פיזיות ומילוליות כלפי פלסטינים. כאן, החיוך אינו מסמן מבוכה או הישרדות, אלא מבטא אדנות וריבונות במרחב שבו החוק מושעה. לפי עמנואל לוינס, המפנה האתי מתרחש ברגע המפגש עם פניו של האחר - המקום שבו הוא מתגלה במלוא פגיעותו.[2] בעבודות אלו, הקשר המוסרי הזה נפרם; במקום לחשוף פגיעות המעוררת חמלה, החיוך הופך למסכה אטומה. חיוכי המתנחלים המתוארים בתבליטים, שמרביתם לא עמדו לדין וחלקם אף אוחזים בעמדות כוח בישראל, הם חיוכים של נקמה וסיפוק.
הצדק המשפטי של העבר מוצג בתערוכה כרגע של יושרה מוסרית - מקרה שבו המערכת הכריעה בניגוד לפופוליזם ולסנטימנט הציבורי, ומצאה בזיכוי (מחמת הספק) את ביטויה המובהק של האמת. צדק זה, המעוגן ביושרה המוסרית ולא רק בהליך היבש, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
[1] Susan Stewart, On Longing: Narratives of the Miniature, the Gigantic, the Souvenir, the Collection (Durham: Duke University Press, 1993). 2עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגום: רמה אילון (ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010).
Guy Bernard Raichman, Untitled, 2025, Gouache and watercolor on canvas, 7x7 cm
גיא ברנרד רייכמן (נ.1983) חי ועובד בתל אביב-יפו ופריז. בוגר תואר שני באמנות (M.F.A) מבצלאל; ותואר ראשון בהיסטוריה וספרות (B.A) מאוניברסיטת תל אביב. הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות ביניהן שירת גיבורים (תערוכת יחיד) בסדנאות האמנים תל אביב (2022); מה קורה גבר?, המרכז לאמנות דיגיטלית חולון (2023); סטייקיישן, מוזיאון נחום גוטמן (2019). עבודותיו נכללות באוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.
נועה אירוניק | אין מנוחה לרשעות No Rest for the Wickedess /
Noa Ironic, Hot Mediterranean summer night, 2025, oil on linen, 90x110 cm
בחלל הפרויקטים "רוזי" מוצגת סדרת עבודות חדשה של נועה אירוניק, שנוצרה במהלך ביקורה בארץ לאחר שנתיים של לימודים ומגורים בארצות הברית. העבודות הן תולדה של "ריטריט" ציור אינטנסיבי בסטודיו של חברתה, האמנית איזבלה וולובניק - שהות בתוך "בועה", הרחק מן המציאות הפוליטית שבחוץ ומהדיסוננס שליווה את חייה כסטודנטית ישראלית לאמנות בארה"ב בשנתיים האחרונות; שם היא נדרשה להתמודד עם יחס מצד עמיתיה לספסל הלימודים הנע בין הזדהות ורחמים לבין עוינות גלויה.
הניתוק הזמני אפשר לאירוניק שקיעה לתוך מרחב מוגן, עד לכדי "נימנום בתוך לועו הפעור של תנין", כפי שמופיע באחד הציורים. את ההשראה לדימוי - צילום של פסל בדמות תנין מצאה באחד מספרי האמנות הקלאסית שהיו פזורים בסטודיו. נדמה כי הלך הרוח בעבודות משרה תחושה של הרמוניה ונינוחות; המבט העוקצני והביקורתי כלפי המין הגברי שאפיין את עבודותיה הקודמות מפנה את מקומו למבט רך ואינטימי יותר, המבקש למצוא את 'המנוחה והנחלה' בתוך המרחב הביתי.
גם השפה הציורית עוברת שינוי מהותי. אם בעבר עסקה אירוניק בתיאור הלך הרוח של הדמויות מתוך עמדה של ריאליזם חברתי, בסדרה הנוכחית היא מתמקדת במחוות גופניות, בסגנון ובשפה ציורית הנוטה להפשטה. לפיכך, ניכרות בציורים החדשים השפעות מודרניסטיות מוקדמות, דוגמת הקוביזם של פיקאסו ובראק. בעבודה Existential Crisis, למשל, הדמות מתפרקת להשתקפויות הממזגות איכויות נשיות וגבריות לכדי ישות אחת.
במהלך לימודיה בארה"ב ביקשה אירוניק "למחוק" את הידע האקדמי שצברה לטובת התבוננות מחודשת באמנות ובתרבות של המזרח התיכון מתוך המרחק הגיאוגרפי. דרך חקירה של אמנות עתיקה מהאזור, הכוללת, בין היתר, תבליטים ממצרים ומאשור היא מבקשת לנכס לעצמה היסטוריה עתיקה ולכונן מתוכה זהות אמנותית מקומית ומדומיינת. בדומה לזרם ה"כנעני" בתולדות האמנות הישראלית, אך תוך ניסיון להתנער מהמבט המערבי-אוריינטליסטי, היא שואלת מהו 'ציור ישראלי'. חיפוש זה, המחובר לשורשיה של משפחתה הנטועה בארץ מזה דורות, מתקיים בתוך הדיסוננס שבין הרצון להתמקד בָּעצמי לבין רגשות האשם המלווים את ההתרחקות מהמציאות המקומית התובענית.
Noa Ironic, Sleeping at the dentist, 2025, oil on linen, 90x110 cm
נועה אירוניק (נ. 1993, אילת) חיה ויוצרת בתל אביב ובניו יורק. בוגרת תואר ראשון באמנות B.F.A משנקר (2019); בוגרת תואר שני באמנות Rhode Island School of Design (RISD) (2025). זוכת פרס קרן התרבות אמריקה ישראל לתערוכת גמר מצטיינת (2019-20); זוכת פרס השתתפות בחממה לאמנות ועיצוב של מרכז אדמונד דה רוטשילד (2021); הציגה תערוכת יחיד בגלריהPlace X , מילאנו (2021). השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם, ביניהן: Lost In Plot, Tchotchke Gallery, ניו יורק (2021); Unit1 gallery workshop, Radical residency XI, לונדון (2021); תערוכת האביב של מוזיאון,Charlottenborg Kunsthalle קופנהגן (2020); !OMG, מרכז אדמונד דה רוטשילד, תל אביב (2023); עבודותיה נכללות באוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.