תערוכות חדשות | מרכז אדמונד דה רוטשילד | פתיחה 22.5.25 בשעה 19:00
נעילה: "הלוואי" 26.6.2025 | "פוטנציאל" 18.7.2025
עדי חן חמוי
עדי-חן חמוי | "הלוואי"
אוצרת: יעל בן עמי
הלוואי – מילת משאלה, תקווה, לחישה אל תוך העתיד. אך בקריאה אחרת היא גם כל מה שנספח, נלווה ולכאורה טפל ואבוד.
התערוכה הלוואי מוקדשת למיצב יחיד המורכב מאובייקטים שלכאורה נראים נפרדים – מקצתם דוממים, מקצתם אורגניים ובמצבי חיים שונים. הצבתם בחלל משותף ובסדר מובחן רוקמת מערכת יחסים והקשרים ביניהם. מערכת זו יוצרת מרחב חומרי שברירי שבו אובדן ושימור מתקיימים זה בצד זה, וממנו נפרשת פעולת יצירה המגששת אחר חיים חדשים מתוך שאריות, מתוך שברים, מתוך מה שכמעט נמוג.
האמנית עדי-חן חמוי עובדת בחומרי לוואי – החומרים העודפים, הנטושים, ה"לא-נחוצים". זו בחירה אסתטית ופוליטית. בחומרים שאיבדו את תפקידם המקורי, שנדחקו לשוליים או נותרו מאחור, טמון פוטנציאל טרנספורמטיבי. הם נושאים עימם עקבות של שימוש, שחיקה וזמן, ומזמנים פעולה מחודשת של עיבוד, פירוק וארגון מחדש.
החומר המרכזי שבו משתמשת חמוי הוא פטריית הקמבוצ'ה – שכבת צלולוז אורגנית שנוצרת מתרבית סימביוטית של חיידקים ושמרים, הידועה בשם "סקובי" (SCOBY; Symbiotic Culture of Bacteria and Yeast). הקמבוצ'ה, המזכירה במראה ובמרקם פטרייה, עור, ולעיתים אף עור אדם, הופכת תחת ידיה לחומר אמנותי טעון. דרך גידול, עיבוד וקיבוע מחדש של החומר, באמצעות שימוש בחומר שהחל את דרכו כשארית ביולוגית, נפתחת אפשרות לחקור שאלות של חיים, ריקבון, שימור וזיכרון.
עדי-חן חמוי
מסורים שהושלכו לאחר שימוש והחלידו נאספים בידי חמוי מסדנאות ונגריות ומרותכים לגופי מתכת מעוגלים, שרוך ואלימות גלומים בהם בו-בזמן. הם נדמים ללסתות של מפלצות מיתולוגיות, לביצים מעוגלות, לרחם נשי ולחגורות צניעות מימי הביניים.
חמוי מציבה בחלל גם חומרים אורגניים שנידונו לאבדון, לדוגמה, כנפי תנשמת שנדרסה פורקו, נוקו ושומרו. קיומו של האובדן במרחב הוא חיוני לסימון האפשרות של קץ, אך זה קץ שאינו מוחלט אלא מתהווה כטיוטה.
ההתנסות בחומר נעשית בחקירה גופנית וישירה, שבמהלכה חמוי מפתחת טכניקות לא שגרתיות לעיבודו. עם זאת, עבודתה שואבת השראה ממסורות מלאכה עתיקות כגון שימור, פחלוץ, עיבוד עורות, ריתוך, וקעקוע ידני, שהיא מעבדת מחדש בהקשר אישי וחי. פטריית הקמבוצ'ה, בהיותה אורגניזם סימביוטי, מחייבת טיפול רציף של השקיה והזנה – תהליך שנמשך גם בזמן הצגת התערוכה: קונסטרוקציית ברזל דמוית רחם עטופה ברקמה יבשה משמשת כאגן שבו גדלה מחצלת סקובי טרייה. חייה תלויים בסימביוזה, ואת התנאים מספקת האמנית. כך מתהווה סימביוזה נוספת, לא רק ביולוגית אלא גם אמנותית, בין האמנית לפטרייה עצמה – שאינה רק חומר גלם, אלא שותפה פעילה למעשה היצירה.
הפעולה האמנותית של חמוי נובעת משדה של אובדן, אך מבקשת לחרוש בו תנועה ולא לשקוע בו. היא רוקחת מהכאב חומר. תהליך היצירה מתחיל בכתיבה קדחתנית שבאמצעותה היא מעבדת את אובדניה הפרטיים. הקמבוצ'ה, שכבת החיים הרוטטת, הופכת למצע לקעקוע – פעולה גופנית אינטימית של חקיקה בזיכרון. הקעקוע הוא אקט של היאחזות במה שאבד, ניסיון להקפיא רגע בתוך תנועה מתמדת של שינוי, למרות ההבנה שאין באמת אפשרות להנציח; שהכול נמס, משתנה, נעלם.
חלל התערוכה הופך למעין תעלת לידה. באוויר עומד זכר חייהם הקודמים של חומרי הגלם, בין הקירות מהדהדים קולות הפעולות שהופעלו עליהם בדרך לשינוי ייעודם, ובמרחב מתגלה גלגולם החדש. זהו מהלך המשקף את תנועתו המתמדת של הזמן, של כליית החומר ושל התקווה, גם אם לעיתים שברירית, להתחדשות וגאולה. מהלך שמציע את ההזדמנות לשאול: האם כל חולף יקיץ? האם ניתן לעבד מתוך שבר? לחולל חיים מתוך מה שכבר נזנח או נשכח?
איל בלבין, תערוכה קבוצתית, פוטנציאל,
צילום: דניאל-חנוך
תערוכה קבוצתית | "פוטנציאל"
אוצרת: שלומית ברויר, אוצרת משנה: מאיה דונייק
משתתפים.ות: איציק גיל אביזוהר, אייל בלבין, נוגה גלעד, טלי וורזו, קובי עמיאל, אסא ריקין
הצפייה תתאפשר 24/7 דרך חלונות ודלתות הזכוכית החיצוניות בלבד!
כביטוי רווח שמשמעו יכולת או היתכנות חבויה הפך המושג 'פוטנציאל' לתופעה סמנטית המגלמת אמצעי לשיפוט ובה בעת כלי לניבוי. בין שהעיסוק הוא בפרט, לרוב בתקופת לימודיו, המקבל את הדירוג 'פוטנציאל' כציון חומל ליכולת בלתי ממומשת, ובין שמדובר בהוויה פיזית או מחשבתית גולמית – התהום שפעורה בין היציאה מן הכוח אל הפועל היא שעומדת ביסוד הדברים. התערוכה הנוכחית מבקשת להידרש לשאלת הפוטנציאל במופעו, מצד אחד, ככוח רדום הממתין לזרזלשם מימושו, ומצד אחר, כמאכיב סטטי ההופך את ממד ההיתכנות להוויה עצמה, ולפיכך בולם את האפשרות, את הפוטנציאל לשינוי.
כדרך מצבים שטומנים בחובם למפרע את זרעי העתיד לבוא, לא כל שכן וריאציות שעשויות להתבחן במהלך העבודה, המונח 'פוטנציאל' טומן בחובו מנעד תמטי עשיר ומרובד של נקודות התייחסות. למול עיסוקנו במרחב שהוא חזותי בעיקרו, אחת התמות העקרוניות שבבסיס התערוכה מבקשת לעסוק בניסוחן ובהיתכנותן של דרכי הצפייה בעבודות המוצגות בה. פרוטוקול הצפייה בחללי אמנות שגורים מתקיים לרוב על פי מוסכמה ממשטרת מרחב, מבט ותנועה. ייעודו הרווח של חלל התצוגה, המנסה לבטל את עובדת היותו ואת זליגת החוץ/המציאות לתוכו, נדמה לא פעם כאמצעי הניזון מתכתיבים זרים (לרוב כלכליים) המנסחים הוראות הפעלה. בכוחן של הוראות אלו להגדיר לפרטי פרטים את היחסים בין הצופה ליצירה, ובכללם: המרחק הראוי לעמידה ולצפייה, עוצמת התאורה והטמפרטורה, משך השהייה, מסלול השיטוט בתערוכה ועוד כהנה וכהנה איסורים והנחיות לצפייה מיטבית לכאורה בעבודות.
כיצד, אם בכלל, מחלצים חלל מ"שימושיותו" השגורה? והאם המרת שימוש אחד באחר אין בה כדי ליצור פרוטוקול חדש?
הצופים בתערוכה יתבקשו לצפות בה מבעד לפתחי הבניין; דלתות המרכז יישארו סגורות לאורך כל ימי התערוכה והצפייה בה תתאפשר 24/7 דרך חלונות ודלתות הזכוכית בלבד. לפיכך שאלת הפוטנציאל המגולם במבט נעשית מעניינת לא פחות מהמבט המופנה אל יצירות האמנות בפועל. ששת האמנים.ות שמציגים.ות בתערוכה נדרשו לסוגיית הפוטנציאל בכלל ולהיתכנות המבט בפרט בניסיונם.ן לנסח מרחב שיטשטש וישבש מוסכמות מובְנות ומורשות של מהלכי תנועה, צפייה והאזנה.
טלי וורזו, תערוכה קבוצתית, פוטנציאל
צילום: דניאל חנוך
על המשתתפים.ות בתערוכה
איציק גיל אביזוהר נולד בירושלים, 1993. בוגר המחלקה למוזיקה חדשה, מוסררה בית הספר הרב-תחומי לאמנות וחברה, ירושלים 2018; בוגר לימודי טכניקות קומפוזיציה חדשות, בית הספר הגבוה למוזיקה ותיאטרון, המבורג 2021; כיום מסיים לימודי תואר שני ביצירה מוזיקלית ואמנות סאונד, המרכז לחקר מוזיקה (GRM), פריז 2025.
על ציר זמן שראשיתו בשבעה באוקטובר הלחין אביזוהר קומפוזיציה שמרכיביה הם רגעי שתיקות בהצהרות דובר צה"ל. הוא מחלץ קולות מחפצים דוממים ומהתרחשויות אגביות, ומרכיב מהם פסקול לכיולו מחדש של הקשב. במנעד הדיסוננטי שבין שתיקה ארוכה במרווחי משפטים לבין שתיקה קצרה בין מילים נאמר מה שלא נשמע ונשמע מה שלא נאמר. העבודה מתנגנת דרך רמקול אולטראסוני – רמקול שמפזר קול בחלל באופן ממוקד, כך שניתן לשמוע את היצירה רק בתוך טווח הקרן של הרמקול.
אייל בלבין נולדה בקיבוץ צובה, 1994. בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 2021.
בלבין יוצרת איורים ופסלים בטכניקה של מגזרות נייר ומוסיפה להם אפיונים ועומק בחומר ובטקסטורה. הדימויים בעבודותיה נוצרים בדרך אינטואיטיבית ושאובים מעולם אסוציאציות רחב דיו כדי לאפשר לצופה האקראי פתח לפרשנות משלו.
באמצעות בני כלאיים, ספק אנושיים ספק חייתיים בלבין מותחת בחלל התערוכה הדפס רחב יריעה לכדי דימוי של אוהל. יצוריה ההיברידיים, שמותחים את מיתרי האוהל, משל היו קואורדינטות לניווט, לא רק שמטשטשים את הדיכוטומיה מציאות-ייצוג אלא שומטים ברפיסות את העוגנים להתמצאות במרחב ומדגישים את אוזלת היד בחיזוקו של המחסה הארעי.
נוגה גלעד נולדה בכפר אז"ר, 1988. בוגרת בי"ס בסיס לאמנות ותרבות, הרצליה 2020.
כהלך רוח המדייק את תפיסתה בחרה גלעד בציטוט מספרו של אלדוס האקסלי דלתות התודעה – עדן ושאול: ״ארעיות שהיא בו בזמן חיים נצחיים, גוויעה בלתי פוסקת שהיא בו בזמן הוויה טהורה, צרור של פרטים זעירים וייחודיים אשר בו, במין פרדוקס שאי אפשר לבטאו במילים אף שהוא ברור כשמש, ניתן לראות את המקור האלוהי של הקיום כולו".
טלי וורזו נולדה באשקלון, 1997. בוגרת בי"ס בסיס לאמנות ותרבות, הרצליה 2020.
וורזו עוסקת במרווחי קריאה כביטוי לפער בין היוצרת ליצירה. לדבריה, האמנות מציפה את מה שאינו בהכרח קריא או נהיר על פני השטח. כל מדיום/חומר/דימוי שהיא בוחרת משמש עבורה ככלי פוטנציאלי לפענוחם של הפערים.
כבמשק אוטרקי המזין את עצמו נוהגת וורזו להעביר אובייקטים וחומרי גלם מתערוכה לתערוכה ובכל פעם לזמן קריאה חדשה של העלילה. בתערוכה הנוכחית היא בחרה לשתף סילואטה פיסולית של סוס מרובד מקלקר, שהתיקה מתערוכת סיום לימודיה. הסוס מסמל את המעבר מהיותה סטודנטית להיותה אמנית פעילה בד בבד עם פענוחה בדיעבד של עלילה שנוסחה מלכתחילה.
קובי עמיאל נולד בתל אביב, 1975. בוגר בי"ס בסיס לאמנות ותרבות, 2020.
עמיאל מתייחס בעבודותיו לצורך בגישור בין מציאות לייצוג. החוויות המופרכות שמגולמות בעבודות מעמידות מערך של תחבולות, שיותר משנועדו לניפוצה של המציאות הן מבקשות לשחזר את האפקטיביות של הקונקרטי ובתוך כך להשיב את תחושת הממשות על כנה.
הנרטיבים הבדויים שממציא עמיאל בעבודותיו בכלל ובאלו שיצר לתערוכה הנוכחית בפרט משרטטים שוב ושוב את האפשרות לומר דבר מה בדרך אחרת מכפי שנאמר עד כה, ובכך להדגיש את הפער בין הפוטנציאל כתוכן סמוי הנתון באנדרלמוסיה בלתי מודעת לבין נחרצותה של הידיעה בעת מימוש.
אסא ריקין נולד בירושלים, 1993. בוגר המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 2021.
ריקין יוצר סרטי אנימציה בעלי אלסטיות נרטיבית. בעזרת שימוש בחומרי גלם ובתחומי מדיה מגוונים הוא מזמן רצף של דימויים לכדי חוויה חזותית רב-שכבתית הממחישה טקסט, מחשבה או תחושה.
לדבריו, העבודה שיצר לתערוכה מגלמת את האופן שבו "ה-DVD הרג את הווידאו, שבעצמו כבר מת מזמן, אבל המסע אל עבר הפינה הנכספת לעולם ממשיך". תבנית זו, שכורכת מצב שבכוח עם מצב שבפועל לכדי זהות אחת לכידה אינה אלא אלחוש מהפנט בתוך הוויה, משעשעת אמנם אך חסרת תוחלת.