ברכה (ימיני) הישראלי | "רקמת מקום" | גלריה לאמנות גבעת חיים איחוד | פתיחה 24.7.26 בשעה 12:00
אוצרות: גילת בן אריה, ורד נחמני
נעילה: 29.8.2026
ברכה (ימיני) הישראלי, בן גוריון, 2026, צילום: בועז נובלמן
ברכה (ימיני) הישראלי אמנית בת 80 + מספרת באהבה ותשוקה דרך יצירה בטכניקות שונות את סיפור המקום בו היא חיה קיבוץ גבעת חיים איחוד.
אמא שלנו, ברכה (ימיני) הישראלי, לא התחילה את דרכה כאמנית.
במשך עשרות שנים היא עסקה באנשים: כגננת, כאשת חינוך, כעובדת סוציאלית וכמטפלת במשפחות. העבודה שלה הייתה עם ילדים, עם הורים, עם מערכות יחסים – עם החיים עצמם.
רק לאחר שיצאה לפנסיה, התחילה לפנות באופן רציני ליצירה. בהתחלה זה נראה כמו עיסוק חדש, אולי תחביב. גם אנחנו לא ציפינו למה שיקרה בהמשך – ואנחנו חושבים שגם היא לא. בתוך זמן לא ארוך, נפתחה שם עשייה אינטנסיבית, סקרנית ובלתי פוסקת, שהלכה והתפתחה לשפה אמנותית מגוונת ועשירה.
ברכה (ימיני) הישראלי, מירוץ אופניים למען החטופים, 2025, צילום: בועז נובלמן
בתערוכה הזו אפשר לראות את רוחב היריעה של היצירה שלה: ציורים, עבודות מחומרים שנמצאו ונאספו, עבודות דיגיטליות, ובשנים האחרונות גם רקמות. המעבר בין החומרים נעשה באופן טבעי, כמעט אינטואיטיבי. אין כאן ניסיון להישאר בתחום אחד או להגדיר סגנון אחיד – אלא רצון לבדוק, לנסות, לראות מה אפשר לעשות עם מה שיש.
הרקמות הן דוגמה טובה לכך. הן לוקחות טכניקה שמזוהה עם מלאכת יד מסורתית, כגון הרקמה התימנית, והופכות אותה לכלי ביטוי חופשי: החוטים משמשים כקו וכצבע, ולעיתים יוצרים דימויים שמרגישים יותר כמו ציור מאשר כמו רקמה “קלאסית”. יש בעבודות שלה משהו מצטבר – פעולות קטנות שחוזרות על עצמן, בחוט, בצבע או בחומר, עד שנוצר דימוי שלם. לעיתים נדמה שהעבודות נבנות מתוך פירוק והרכבה – של דימויים, חומרים או זיכרונות – בלי ניסיון להחזיר אותם למצב אחד סגור.
גם בעבודות האחרות יש יחס דומה לחומר: חפצים יומיומיים מקבלים תפקיד חדש, והיא לא מנסה להסתיר את מקורם אלא לעבוד איתם כפי שהם – עם המרקם, השכבות והסימנים שהם מביאים איתם.
ברכה (ימיני) הישראלי, רקמת אישה, 2026, מחווה לשרגא וייל, צילום: בועז נובלמן
הקיבוץ, שהיה ועדיין מרכזי מאוד בחייה, נוכח גם הוא בעבודות. הוא מופיע בציורים של נופי שדות ים וגבעת חיים, בעבודות שמתייחסות לגן רימון שבו הייתה הגננת הראשונה, וגם בדמויות שהיא רוקמת בשנים האחרונות – דיוקנאות של חברים מהקיבוץ, מתוך היכרות קרובה ומבט אישי. כמו כן היא יצרה מקבץ ציורים של בעלי מקצוע "מפעם" בקיבוץ ורקמות של נופי ארץ ישראל.
בשנים האחרונות נכנסו לעבודות גם נושאים טעונים יותר – המלחמה, השבעה באוקטובר, ושאלות של שכול וזיכרון. אלה נושאים שאמא שלנו מכירה גם מהחיים עצמם, והם מקבלים ביטוי ישיר, כחלק מהעיסוק המתמשך שלה במה שאנשים עוברים וחווים.
אנחנו חושבים שיש קשר בין השנים הרבות שבהן אמא שלנו עבדה עם אנשים לבין הדרך שבה היא יוצרת היום. יש בעבודות שלה סקרנות כלפי דמויות, מצבים וחומרים, וגם נכונות להתקרב, לגעת, לנסות – בלי להיבהל מטעויות ובלי צורך “לסגור” דברים עד הסוף.
מבחינתנו, התערוכה הזו היא לא רק הצגה של עבודות, אלא גם הזדמנות לראות צד נוסף שלה – צד שהתגלה בשלב מאוחר יחסית של החיים, אבל הפך במהירות למרכזי ומשמעותי מאוד. עיסוק של אהבה למקום ולחיים.
אנחנו מזמינים אתכם להתבונן בעבודות, ולהכיר דרכן את הדרך שהיא עשתה – דרך שנמשכת גם עכשיו.
בניה - עובד ואדם הישראלי
