דגנית ברסט | "דיפטיכון עצוב" | גלריה גורדון | פתיחה 14.5.26 בשעה 20:00
נעילה: 13.6.26
דגנית ברסט\ לחשוב על השפה כריקוד
(יונתן הירשפלד, מאי 2026)
פעם קראתי, שוב אינני זוכר איפה, כי הסיבה לכך שאנחנו לא זוכרים את הילדות המוקדמת שלנו לפני גיל שלוש, היא שעצם הצמיחה של המוח, עצם ייצורם של נויירונים חדשים מפרקת את הקשרים בין נויירונים קיימים, קשרים המהווים הלכה למעשה את הזיכרונות המוקדמים.
אבל זיכרון כזה שהיה מנוסח כקשר בין נויירונים ונקרע, ובין הנויירונים צמחו נתיבים חדשים, הזיכרון הזה לא נמחק, הוא פשוט קרוע. בין הקצוות שלו צמח חוט חדש, אבל כשאנחנו מחפשים משהו בחוט הזה עשויים להופיע לנגד עינינו קרעים מהזיכרון הישן.
ויש כאן עוד משהו. מרגע שלילד יש שפה, הוא יכול לספר את זיכרונותיו, "אתמול אכלנו גלידה!," גם קל לו יותר לשלוף אותם מהארכיון, כי איך תחפש משהו שאין לו כותרת ושנרשם כחוויה קדם שפתית?
אני מציע לקרוא את עבודות הנייר החדשות של דגנית ברסט כהתבוננות חזותית בזיכרון.
בזיכרון הקדם שפתי ובזה שכרגע בדיוק שכחת את שמו אבל אתה רואה לנגד עינך. זה התפקיד למשל של הניקוד ללא השיר: אתה זוכר את המהלך אבל לא את המילים.
ברסט עובדת עם כמה שירים. אחדים מהם ראתה בעיתון הארץ. במיוחד אני אוהב את מוזיאון הבוזאר (beaux-arts) של וו.ה. אודן הנפתח במילים;
About suffering they were never wrong,
The Old Masters: how well they understood
Its human position; how it takes place
זה שיר נפלא של התבוננות ביצירת מופת (נפילת איקרוס של ברויגל) וההבנה שהמצב האנושי הוא נצחי ואוניברסלי: איש אחד נופל למותו בשעה שהשני עובד את עמל יומו.
המתרגם, עשה כמובן טעות פטאלית- אם כי אולי בלתי נמנעת ותרגם "אולד מאסטרז" ל "רבי האמנים שמכבר" שהרי אולד מאסטרז זהו ביטוי המתייחס לקבוצה מאד מסוימת של אמנים, ולא תואר כבוד כללי. אבל אפילו זה, מה שאבד בתרגום, נוכח בהחזרה של השפה אל החזותי, אל הוראות הביצוע שלה, אל הרגש, אל הניקוד: אין לנו מפה לאן ללכת, תחת זאת נרקוד. כמו דבורים המדברות ללא מילים את מקום הצוף בריקודן המטורף.
ברסט מעבדת במחשב את השירים. היא הופכת אותם להדים. מלבישה עליהם קרעי דימויים. צללי רפאים של זיכרונות אבודים. תחושות שהחוט אליהם נקרע. לפעמים היא מוסיפה צבע אחרי שהנייר כבר הודפס כאילו התביעה של הדימוי האבוד להיות חומר אינה מרפה.
דימויים אחדים היא רוקנה עד שלא נשארו מהם רק נקודות, ואז היא חיברה גריד מנקודה לנקודה: השפה כהוראות לתנועה. באחדות מהעבודות מופיעים פסלים מהלובר, המרכז ה "נחשב" של הזיכרון: המוזיאון הרי הוא לפני הכל אינסטרומנט זיכרון.
הנה כי כן, אמנות חזותית במקום מילים, ריקוד במקום הליכה בשביל המשורטט, רפאים וקרעים במקום דקלום. האמנות כהעלאה באוב של קרעי חוויות אבודות.