מקבץ תערוכות | בית האמנים ירושלים | פתיחה חגיגית 21.2.26 בשעה 12:00
נעילה 9.5.2026
אלעד אמסלם, אשה, 2025, שמן על בד
אלעד אמסלם | "טקס"
אוצרת: הדס גלזר
בתערוכת היחיד "טקס" סמלים, פעולות והתרחשויות חוזרות הופכים את חלל התצוגה למרחב־סף שבין היומיומי, הטקסי והאמנותי. אמסלם מערער על הגבולות ושואל היכן מתרחש מעשה האמנות: בדימוי, בפעולה, במרחב או במפגש עם הצופה. התערוכה נעה בשלושה מישורים: פעולת הציור כהנחה ומחיקה חוזרות, מרחבים טקסיים שבהם פועלות הדמויות, והחלל עצמו כמקום שבו נוצר מבט חדש.
הפרקטיקה של אמסלם נטועה בהשעיית מיומנות: התרחקות מהאמן כמאסטר וירטואוז והעדפת מחוות פשוטות, פרומות וסמליות על פני שלמות טכנית ואשליה. מתוך הסתבכות אינטואיטיבית של מחוות, בדומה לריקוד פלמנקו, מתגלה רגע של חופש שאינו תלוי באידיאל יופי מוסכם. הדגש על חומריות, כולל קרמיקה וקצוות פרומים כמעין "חוטי הארקה", מרחיב את הציור אל המרחב ומחזיר אותנו שוב ושוב אל פעולת הציור עצמה כטקס.
מיכל טמיר, אלה ביולי 2025, אקריליק על קנווס, 124x102ס״מ
צילום: לנה גומון
מיכל טמיר | "אוהל אדום"
אוצרת: נעמה הנמן
כבמחזה מתמשך, דמויות משפחתה של טמיר עולות לאורך השנים על ניירות ובדים גדולי ממדים, במחוות ובהתנהגויות יומיומיות. בתערוכת היחיד "אוהל אדום" היא מקבצת את המשפחה הסובבת אותה, אך גוף העבודות החדש מתכנס הפעם לעולם נשי בלבד: בית של סבתא, אימא ושלוש אחיות, הזירה שבה גדלה ועוצבה. המרחב הזה מקבל נוכחות מחודשת לאור שינויים ופרידות שהתרחשו לאחרונה.
בהשראת הרומן "האוהל האדום", טמיר בוחנת את "השבט" הנשי כמרחב של שהות משותפת, תמיכה וריפוי, וגם של הזדהות דרך דמות נשית אחרת. הדמויות שבות ומופיעות מציור לציור כשהן עוברות טרנספורמציות, מחליפות תפקידים, צבעים ופנים, עד שקשה לזהות מי היא מי. באמצעות האחדה בין דמויות לרקע, טמיר מסיטה את הסיפור האישי לטובת רגש אינטימי של סולידריות ושותפות גורל, והגלריה נעשית תחליף לאוהל: מרחב של נראות והכרה הדדית.
מיכל טמיר, אוהל אדום 2025 אקריליק על קנווס 124x162ס״מ צילום: לנה גומון
נגה דייויס | "סוף יום"
אוצר: תומר קאפ
כשמדברים על צילום מבוים חושבים לעיתים על דרמה ועל סט מתוכנן, אבל אצל דייויס הבימוי פועל כמנגנון של השהיה. הוא מאפשר למציאות להופיע בלי להינעל על משמעות אחת, לא לכפות סיפור אלא להחזיק לרגע מצב עדין שכבר מתקיים. הקרבה המשפחתית נוכחת כמבט מתמשך שמחדד מתח בין אינטימיות לחשיפה: הדמויות קרובות לעדשה, ועם זאת שומרות על ריחוק מסוים.
העבודות מתרחשות במרחבים יומיומיים מצומצמים, ובדיוק שם פרטים פשוטים כמו קיר, חלון, וילון, צמח, גוף ותנועה מקבלים נוכחות חדשה, כמעט פיסולית. התערוכה נפתחת בתצלום גדול ממדים של דמות רצה על מדרון סלעי, שמרמז על מסך קולנועי ומוביל את הגוף פנימה אל חלל התערוכה. ההליכה בחלל נעשית דרך רצף דימויים שאינו ליניארי לגמרי, אלא בעל תנועה מעגלית וחוזרת.
שי אריק, תדר של שחר, 2025, מדיה מעורבת. צילום: דניאל חנוך
שי אריק | "הדים של זנב טווס"
אוצרת: סמדר שינדלר
עבודותיו של שי אריק פועלות מתוך מצב ביניים מתמשך: השהיה, חזרה וחיכוך, גרירה והסטה קלה, במקום שיא דרמטי. למרות עדינותן, הן טעונות בממשי במלוא תוקפו: המהלך הפיסולי אינו "סוגר צורה" אלא מחזיק אותה באופן שברירי, ספק יציב ספק מתפרק. כך נוצר מרחב שבו הצורה נמצאת תמיד בתהליך, מתכנסת ומתפזרת בו־זמנית.
החומרים בחלל, כגון צינורות, זכוכית, כליבה, נוצות ועלים, חוברים ומתנתקים, והרצף לובש ופושט צורה בהתאם לתנועת הצופה. הביקור אינו רק צפייה אלא מפגש: קצב ההליכה נעשה לקצב ההתהוות, והחלוקה בין אלמנטים תלויים לאלמנטים מונחים מדגישה את שבריריות הנוכחות החומרית. מתוך זה, הפעולה האמנותית אינה מבקשת חותם הרואי, אלא מציעה זיכרון או הד שממשיך לרעוד גם אחרי שהדימוי עצמו נעלם.