אוצרת: שיר מלר ימגוצ'י


טלי נבון, קטע מתוךמסע 2 70_500 סמ שמן וגרפית על נייר חום 2024, צילום: באדיבות האמנית

טלי נבון, קטע מתוךמסע 2 70_500 סמ שמן וגרפית על נייר חום 2024, צילום: באדיבות האמנית


מסע רב-תחומי בעקבות מושג "הדרך" באמנות המזרח: שיתוף פעולה יוצא דופן בין מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח ומוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית.

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח פותח את התערוכה החדשה "דאו – רוח הדרך", הנערכת בשיתוף פעולה עם מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית שבו יוצג חלקה השני- "דו-רוח הדרך" (פתיחה ב-4.1.26). התערוכה מציעה מבט רחב על גלגוליו של מושג ה"דרך" באמנות מסורתית ועכשווית, החל בדאו הסיני ועד למושג הדו היפני.

התערוכה מבקשת להתקרב אל "רוח הדרך" ולהקשיב לליבה, כשהיא מציגה את הדרך לא כיעד אליו מגיעים, אלא כאורח חיים של קשב פנימי, תנועה בהרמוניה עם השינוי המתמיד (במסורת הדאו), ואימון התודעה לנוכחות מלאה כאן ועכשיו (במסורת הדו).


קאנו קוי (1636-1569), ז'אנג הרכוב על השור הצהוב מגילת מניפה דיו על נייר אוסף איתמר פרוקצ'ה, צילום: איתמר פורקצ'ה

קאנו קוי (1636-1569), ז'אנג הרכוב על השור הצהוב מגילת מניפה דיו על נייר אוסף איתמר פרוקצ'ה, 

צילום: איתמר פורקצ'ה


שלושה חללי תצוגה – שלושה מסעות

 התערוכה מחולקת לשלושה חללים במוזיאון וילפריד, שכל אחד מהם מזמין את המבקר למסע אחר: 

חיפוש הדרך הפנימית במסורות הדאו והזן בודהיזם: אולם זה מציג מגילות מסורתיות ובהן ציורי זן יפניים מאוסף איתמר פרוקצ'ה בהשפעת התרבות הסינית, לצידן גרסה מקורית שיצרה האמנית ענת שרייבר למשל הסיני המצויר "עשר התמונות של הרועה והשור"  שנועד להתוות את דרכו של תלמיד הזן בחיפוש הרוחני.  יצירה נוספת של האמנית ההודית שילפה גופטה מציעה התבוננות רפלקטיבית בשאלה שמניעה אדם לצאת למסע.


טלי נבון / הֶלֶךְ – מסע בעקבות וילפריד ישראל: באולם זה מציגה האמנית טלי נבון  מסע מדומיין בעקבות יומנו של וילפריד ישראל משנת 1925, המתעד את מסעו להודו. בדומה לעבודותיה הקודמות, נבון משתמשת בחומרי הארכיון כחומר גלם פעיל, ליצירת רישומים, ציורים, ווידאו ומיצב, התרים אחר הלכי נפש וגורמים לצופה לשהות בזמן אחר. קריאת היומן, מאה שנה לאחר שנכתב, הוליכה את האמנית עצמה פנימה אל המסע האישי שלה. עבודותיה מתארות דמויות במסע, המתמוססות והולכות ומתרחקות, עד שנותרת רק הצעידה עצמה.


סיגלית לנדאו, אישה רוכנת אוחזת מנורות אבטיח  מיובש ועצים להסקה, 2005  שלד מתכת, עיסת נייר וטכניקה מעורבת אוסף פרטי, באדיבות האמנית וגלריה אלון שגב, צילום: יותם פרום

סיגלית לנדאו, אישה רוכנת אוחזת מנורות אבטיח  מיובש ועצים להסקה, 2005  שלד מתכת, עיסת נייר וטכניקה מעורבת אוסף פרטי, באדיבות האמנית וגלריה אלון שגב, 

צילום: יותם פרום


הליכה מדיטטיבית – הליכה כדרך וכאקט אמנותי: האולם השלישי מתמקד בהליכה עצמה כמושא להתבוננות. בתקופה שבה נדמה כי אבדה הדרך, אפשר להתכוונן מחדש באמצעות ההליכה המדיטטיבית – אמצעי לתרגול תשומת לב והשקטת התודעה. ביצירות המוצגות הופכת ההליכה עצמה לפעולה אמנותית שיש בה כדי לעורר מחשבה על היחס בין גוף ומרחב, תנועה בזמן וחיבור או ניתוק האמנות מהחיים. הקהל מוזמן לשים לב לקצב ההליכה שלו בין היצירות, ואף לסרוק קוד להנחיה מוקלטת של הליכה מדיטטיבית. מציגים: סיגלית לנדאו, איתמר ניומן, אוהד פישוף והאמנית הסינית צווי שיו-וון.

גשר בין מזרח למערב: סיפורם של וילפריד ישראל ופליקס טיקוטין
שיתוף הפעולה בין שני המוזיאונים המיוחדים הללו שזור בסיפורם של שני אספנים יוצאי דופן, ילידי גרמניה: וילפריד ישראל (1899–1943) ופליקס טיקוטין (1893–1986). שניהם נמשכו לאמנות המזרח כבר בצעירותם, דרכיהם נפגשו בברלין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואוספיהם שרדו אותה בדרך נס.


וילפריד ישראל, שהקדיש את חייו להצלת יהודים ונספה ב-1943, הוריש את אוספו למייסדי קיבוץ הזורע, ומחזונו הוקם בית וילפריד – מוזיאון לאמנות המזרח ב-1951. פליקס טיקוטין תרם את אוסף האמנות היפנית שלו לחיפה, שם הוקם מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית ב-1960. האוספים שהותירו השניים במוזיאונים הנושאים את שמם ממשיכים לבטא את חזונם המשותף – לקרב את הקהל הישראל לאמנות המזרח ולראות באמנות גשר בין מזרח למערב.



מוזאון וילפריד לאמנות המזרח

קיבוץ הזורע



מצאתם טעות? כתבו לנו | במייל או בווטסאפ