תערוכות חדשות | גלריה מאיה | אירוע פתיחה 30.7.26 בשעה 19:30
נעילה: 12.9.2026
תמר כץ
חלל מרכזי:
תמר כץ | "[אחרי] זולטן קלוגר"
אוצרת: רווית הררי
התערוכה ״[אחרי] זולטן קלוגר״ – אשר הוצגה לראשונה בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי – מתחקה אחר סיפור חייו ויצירתו של זולטן קלוגר – צלם שאפתן ומוכשר שנולד בהונגריה, ברח לגרמניה, ומשם הגיע לישראל ב-1934, והפך לצלם המרכזי של מנגנון התיעוד והתעמולה הציוני בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. תצלומיו, המתעדים את המדינה שבדרך, הפכו ברבות השנים לנכסים לאומיים-תרבותיים. אך למרות מקומו המרכזי בהבניית הנרטיב המקומי, בשנת 1958 עזב את הארץ וניתק את כל קשריו עם הממסד הציוני. הוא השאיר אחריו אוסף של כ-50,000 תשלילים, המחולקים בין ארכיונים שונים בישראל, ומרכיבים עד היום את הקאנון הויזואלי של ימי המנדט ושל שנותיה הראשונות של המדינה. חשיבותו ההיסטורית במנגנון בניין האומה עומדת כמעט בסתירה לדמותו הנעלמת.
בניגוד לאוספים האדירים של תצלומים היסטוריים שהשאיר בישראל, כמעט לא נותרו תצלומים או מכתבים אישיים שלו, וגם לא בני משפחה שיעידו על חייו. הפער בין תפקידו המרכזי במנגנון הציבורי לבין דמותו התלושה, בין תצלומיו שעיצבו את תחושת השייכות של דורות שלמים, לבין ניתוקו מן המרחב הישראלי, הציתו את דמיונה של תמר כץ.
וכך, מפעל חיים מרשים שנקטע, מאגר אדיר של דימויים מהפנטים ודמות שעזבה ונשכחה, הופכים בתערוכתה למשל על תהליך של בנייה, השתרשות, התנתקות ועזיבה. התערוכה מורכבת מעבודת וידאו מרכזית, המבוססת על פעולה גופנית פרפורמטיבית, ממיצב פיסולי ומסדרת קולאז'ים צילומיים. אלה מדגימים היטב שורה של מעברים מדיומאליים והתמרות חומריות העומדים בלב עבודתה של כץ: אלמנטים מתוך תצלומי ארכיון היסטוריים הופכים לאובייקטים תלת ממדיים בתהליך של מידול, הדפסה ופיסול ידני, ומצולמים מחדש בעבודת הווידאו ובקולאז'ים העכשוויים המלווים אותה, במהלך המדגיש את הזמן שחלף.
תמר כץ
עבודת הווידאו שעומדת במרכז התערוכה מבקשת לבטא את הפער בין מפעל ההתיישבות והבנייה שתיעד קלוגר במצלמתו לבין ארעיות חייו בארץ, באמצעות תיאור בנייתו וקריסתו של מודל פיסולי ארצישראלי. במה שנדמה כמערכה ראשונה, נראית דמות מסתורית עסוקה בעבודת בניה. תחילה היא מניחה את הקרקע – במה מודולרית עשויה טלאים-טלאים של משטחים אפורים ומאובקים, כלוחות ושברים טקטוניים המרכיבים "עולם חדש". לאחר מכן, היא מציבה עליה מבנים ארכיטקטוניים ואובייקטים שונים המופיעים בתצלומיו של קלוגר, אשר מודלו, הודפסו וצופו בחומרי בניין כמו מלט וגבס. ידי הדמות עסוקות בעבודה עמלנית, מעצבות מרחב שכמו נלקח מתוך התצלומים. הן משייפות, מארגנות וממיינות, מניחות על הבמה מבנים ופסלים, צינורות, שברים ומוטות; יוצרות מעין יקום ארעי, מתקפל, מעין עולם להרכבה עצמית, שניתן לפרק, לנייד ולבנות מחדש. ואכן, המרחב שנבנה לא שורד זמן רב. אט אט מתגברת בו סופת חול, ותנופת הבנייה מפנה מקומה לרוחות עזות המחוללות בו שמות.
רמי_דנה
בחלל הצפוני:
דנה דרויש ורמי מימון | "תרגלתי סטודיו"
אוצרת: אילנית קונופני
דנה דרויש (1975–2025) הייתה אמנית רב־תחומית וצלמת, שנפטרה ממחלת הסרטן בגיל 50. היא פעלה למעלה משני עשורים בפרקטיקות מבוססות צילום תוך שילוב בין טכניקות כגון מונטאז', קולאז' ידני, וידאו וצילום, שאותן מיזגה לעיתים בהצבות עם חפצים ועם מילים.
לאורך שנות יצירתה קיימה דיאלוג אמנותי מתמשך וחברות עמוקה עם האמן והצלם רמי מימון (נ' 1976), שעבודתו נעה על הציר שבין צילום, קולאז', פיסול ומיצב. השניים יצרו כמה גופי עבודה משותפים והציגו יחד בתערוכות זוגיות וקבוצתיות. רבות מעבודותיהם המשותפות טרם הוצגו. לפני מותה ביקשה דרויש ממימון ומהאוצרת אילנית קונופני לנהל את עיזבון האמנות שלה. תערוכה זוגית זו נוצרה מתוך תהליך סידור הסטודיו שלה על ידי מימון והפיכתו לסטודיו משותף וארכיון בהתהוות. בתערוכה מוצגות עבודות שיצרו שני האמנים עבור תערוכות עבר. תודה לנדב שבח, בן זוגה של דנה, ולאחיותיה, אירית ויפה.
