מיה בלוך | "תָּבוֹא שַׁלְוָה " | גלריה אחד העם 9 | פתיחה 24.10.25 בשעה 12:00
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
נעילה: 30.12.2025
מיה בלוך, חיה, שמן ופיגמנטים על בד, 183X207סמ, 2024,
צילום: לנה גומון
שירה של לאה גולדברג "תבוא שלוה" שממנו נדלתה כותרת תערוכתה של מיה בלוך, מרחף כהשראה לציוריה הנוגעים בחשכת הנפש. דמויותיה של בלוך מטושטשות, אנונימיות, בוקעות מבדי הציור כמו רוחות רפאים. הן מקפלות בתוכן מטענים פנימיים של חששות, פחדים ומכאובים.
שירה של גולדברג מבקש שלווה, אך חושף בשפתו הציורית מציאות אלימה של אש ובערה, שבר והתרסקות ובו הלבנה משחירה כאפר, השמים זרועים שברי כוכבים והלב מנסה לשכוח. הבדידות והחרדה הנפערים בשיר, המצפינים תיאורים וקולות מלחמה, מחלחלים לתוך הבדים האפלים.
בלוך רושמת דמות דקיקה, שקופה בצבע לבן פלורסנטי, ובה בעת מוחקת אותה, מעלימה את בשר הגוף. פעולת המחיקה, בציור הנראה יותר כצילום רנטגן, חומרית ונוכחת. "דברים נעלמים מתוך החלטה, מתוך רצון לשכוח ולהעלים", מציינת בלוך, שנוטה בעבודותיה לעיתים לצייר משני צדי הבד, או לייצר שכבות שונות של הנרטיב על מה שצויר קודם לכן ולהעלימו.
דמויות שונות, אנונימיות ודוממות, מצוירות במקלטים אפלוליים, ממתינות באי ודאות למשהו/ מישהו שיבוא מבחוץ. באחת העבודות גוף נראה כתלוי על בלימה, ובאחרת דמות עצומת עיניים מכונסת אל עצמה. בציור בצבעי צהוב כתום שני ילדים מכורבלים כעוברים אל קיר ומשחקם התמים הופך כמעט לפעולה של הישרדות. ויש גם רגע אחד של חסד צרוף בציור של מפגש בין אדם לחיה, פרה, אולי פיל. רגע שכולו אחדות הטבע והאנוש.
האקספרסיביות הציורית ביצירתה של בלוך טעונה ועם זאת יש בציור מן ההפשטה והריאליזם. יש מידה של אינטימיות לצד הזרה. המרחב הציורי כמו שואל: האם הוא מכאן-ומעכשיו, או שמא – לא ממש. שכן הציור נוגע בלא מודע קולקטיבי ומשרטט חוויות יסוד קיומיות. זה ציור שבו דרות בכפיפה אחת המציאות והאמנות. נותר רק לשאול - האם אכן תבוא שלוה?
מיה בלוך, מחבואים, שמן ופיגמנטים על בד, 189x183ס״מ, 2025, צילום: לנה גומון