דנה אריאלי | אידית פישר כץ | תערוכות חדשות

נעילה: 4.9.2026

דנה אריאלי, חמש אבנים, ורונה 2004, מתוך התערוכה "לוח חומרים", סטודיו משלך

דנה אריאלי | "לוח חומרים"

אוצרת וכותבת: תמר לב-און

התערוכה "לוח חומרים" צומחת מתוך קריאה חומרית, אסתטית ורגשית של חלל התערוכה בבית הצייר פנחס ליטבינובסקי. החומריות והצבעוניות הדומיננטיות זימנו איסוף, מיון וקריאה מחודשת של דימויים שצילמה האמנית דנה אריאלי לאורך עשרות שנים ברחבי העולם. בדומה ללוח חומרים המשמש בתהליכי תכנון, גם כאן הופכים צבעים, מרקמים, משטחים ושרידים חומריים למפתח לקריאת מקום, זיכרון והיסטוריה. מתוך מאות תצלומים שנאספו ממקומות שונים בישראל, גרמניה, פולין ומרחבים נוספים, נבנית מעין מפה חזותית ורגשית, שבה חומר הופך לסיפור ונוף הופך לעדות.

בין תצלומיה של אריאלי מוצגים סיפורים קצרים פרי עטה של אוצרת התערוכה, האמנית תמר לב־און. אלה מיתוסים חומריים בדויים, המציעים פרשנויות והיסטוריות לאותם החומרים. הסיפורים, הצילומים וחלל התערוכה הופכים לתלת שיח בו החומריות היא המושא.

התצלומים נעים בין פנים לחוץ, בין הפרטי לציבורי ובין זיכרון אישי להיסטוריה קולקטיבית. קירות, רהיטים, חלונות, פוחלצים, מצודות, משרדים נטושים ומבנים ציבוריים מצטברים לכדי מרחב אסוציאטיבי שבו הזמן אינו ליניארי. המקומות המצולמים אינם מוצגים כתיעוד גרידא, אלא כנקודות מפגש בין סיפורים, זיכרונות ודמיונות.

במרכז התערוכה עומדת השאלה כיצד חומר נושא זיכרון: כיצד לבנים, בטון, עץ, ושיש אוצרים בתוכם שכבות של חיים, אידיאולוגיות, היעדרויות וסיפורים שנשכחו. דרך מבט רגיש בפרטים שוליים לכאורה, התערוכה חושפת את האופן שבו מקומות ממשיכים לשאת עקבות של בני אדם גם לאחר שאלו עזבו אותם. "לוח חומרים" היא הזמנה להתבוננות איטית בעולם החומרי שסביבנו, ולגילוי הסיפורים החבויים במרקמים, בצבעים ובשאריות הזמן. זוהי תערוכה העוסקת בזיכרון, במקום ובשאלת האופן שבו אנו קוראים את העולם, לא רק דרך מה שנראה לעין, אלא גם דרך מה שנותר בו לאחר שהסיפור הסתיים.

אידית פישר, מתוך התערוכה "על ציפורים ואנשים ושבי תעתועים", סטודיו משלך, צלמת: הדר מיץ

אידית פישר כץ | "על ציפורים ואנשים ושבי תעתועים"

אוצרת: מיטל מנור

התערוכה "על ציפורים ואנשים ושבי ותעתועים" נוצרה והוצגה לראשונה בגלריה בארי בתל אביב (אצרה: סופי ברזון מקאי) וכעת מוצגת מחדש, ומכילה בתוכה הקשרים חדשים, לחלל בו היא מציגה ולתערוכה שמוצגת לצידה. התערוכה מבקשת להתבונן בקשרים העדינים המחברים בין בני אדם, מקומות וזיכרונות, ולשאול מה מאפשר לנו להמשיך לבנות תחושת בית גם כאשר המציאות סביבנו משתנה ללא הרף. במרכז התערוכה ניצב מיצב תלוי מקום הבנוי ממבני פרספקס שקופים ובתוכם עשרות דמויות אנושיות זעירות. הדמויות פועלות במרחבים קטנים ואינטימיים, עסוקות בפעולות יומיומיות שמשמעותן נותרת פתוחה לפרשנות. לצדן פזורים ספרי עיון והגות, ציפורי דרור ואלמנטים פיסוליים נוספים, היוצרים מרחב שנע בין מציאות למשל, בין ידע לזיכרון ובין חירות לשבי.

ציפור הדרור, המלווה את האדם לאורך אלפי שנים, הופכת בתערוכה לדימוי מרכזי של פגיעוּת, שייכות והישרדות. הספרים בתערוכה, שנלקחו מספריית קיבוץ בארי מספר ימים לפני שנשרפה ב-7/10, נושאים אינהרנטית בתוכם שכבות של ידע אנושי, ומשמשים בו-זמנית כיסודות תומכים וכשרידים של רעיונות ואמיתות הנתונים בימינו אנו לשחיקה מתמדת. הם יוצרים אלגוריה על ניסיונו של האדם להבין את עולמו ולמצוא בו סדר ומשמעות לצד המטען שנוסף להם לאחר השמדת הספרייה.

הצגתה המחודשת של התערוכה מחוץ לבארי מעניקה לה רובד נוסף של משמעות. במציאות שבה שאלות של בית, עקירה, זיכרון וקהילה הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית, נדמה כי העיר הקטנה שבונה פישר כץ הופכת למראה עדינה ומטלטלת של הקיום האנושי עצמו.