פתיחת עונת התערוכות החדשה בבית האמנים ירושלים | פתיחה 22.8.26 בשעה 12:00
יוליה ארונסון, קו אופק 2#, 2025, עיפרון על נייר. צילום: סטודיו ורהפטיג ונציאן
עונת התערוכות החדשה בבית האמנים ירושלים מאגדת השנה שלוש מסגרות מרכזיות שמתקיימות בו לאורך השנים ומעניקות במה לאמנים בשלבים שונים של דרכם: תערוכת היחיד של דוד רוזנברג, זוכה פרס אסנת מוזס לציור לאמנים צעירים לשנת 2026; תערוכתה של ניצן בן זמרה במסגרת סדרת „נדבך”, המוקדשת לאמנים צעירים ומבטיחים; ו„חברים חדשים”, באוצרות טלי בן נון, המציגה את האמנים והאמניות שנבחרו השנה להצטרף לאגודת אמני ירושלים.
שלוש התערוכות נולדות מתוך מסגרות שונות של בחירה, הכרה והזדמנות מקצועית, ומשרטטות יחד תמונה של עשייה אמנותית מתחדשת ושל הקולות המצטרפים כעת לשדה האמנות הישראלי.
דוד רוזנברג, ללא שם, 2026, אקריליק וספריי על קנבס
תערוכת פרס: דוד רוזנברג
זוכה פרס אסנת מוזס לציור לאמנים צעירים לשנת 2026: תערוכת היחיד של רוזנברג, מוענקת במסגרת הפרס בשיתוף בית האמנים ירושלים
האמן דוד רוזנברג הוא זוכה הפרס לציור ע"ש אסנת מוזס לאמנים צעירים לשנת 2026, המוענק בשיתוף עם בית האמנים ירושלים. הפרס, שנוסד בשנת 2007, כולל מענק כספי בסך 10,000 ש"ח ותערוכת יחיד בבית האמנים ירושלים.
תערוכתו של רוזנברג מציגה את עיסוקו המתמשך במדיום הציורי, בגבול שבין פני השטח של הציור לבין האשליה שהוא מייצר, ובאפשרויות הפירוק והבנייה מחדש של הדימוי המופשט. בנימוקיהם להענקת הפרס כתבו חברי ועדת השיפוט כי יצירתו של רוזנברג חוקרת לעומק, ברגישות ומתוך גישה משחקית, את גלגולי הצורה של המדיום הציורי. עבודותיו נבנות מתוך חקירה קפדנית של חומריות הציור, לצד הומור ומודעות עצמית, ומשלבות דימויים אדריכליים וגרפיים, קומפוזיציות מורכבות ומבנים המהדהדים שלטים, חידות ותמרורי אזהרה. לדברי השופטים, רוזנברג פועל מתוך זיקה עמוקה למסורת הציור המופשט, הישראלית והבינלאומית, ובה בעת בוחן מחדש שאלות יסוד של המדיום: מהו דימוי, מהו ציור מופשט, מתי יצירה מתפרקת ועל מה היא נשענת. "הבנתו המעמיקה בחומריות המדיום מבססת את מעמדו כאמן מבטיח", כתבו חברי הוועדה, וציינו כי עבודתו מדגימה כיצד המעשה הציורי נותר עכשווי ורלוונטי. חברי ועדת השיפוט: יערה אורן, אורן אליאב ושגיא אזולאי.
דוד רוזנברג, 1992, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. הציג תערוכת היחיד „שדות מגנטיים” במחלקה לאמנות בבצלאל, באוצרות יוסף קריספל. עבודותיו הוצגו גם בתערוכות קבוצתיות בגלריית הקוביה, בגלריה החדשה – טדי ועוד. זוכה פרס הצטיינות של המחלקה לאמנות בבצלאל.
ניצן בן זימרה, ללא כותרת (מחטים), מחטים ושפכטל, 2026
במסגרת סדרת "נדבך" : "עברנו" / ניצן בן זמרה
אוצר: אוריאל מירון
סדרת "נדבך" של בית האמנים ירושלים מוקדשת לאמנים צעירים ומבטיחים ומעניקה להם במה לתערוכת יחיד בראשית דרכם המקצועית. השנה מציגה במסגרת הסדרה האמנית ניצן בן זמרה.
התערוכה "עברנו" מציגה עבודות צילום ואובייקטים הלוכדים שאריות, עקבות וסימנים של מציאות יומיומית: חבל קלוע שהולך ומצטמצם, סיכות תפירה המושחלות בקיר, טפטים מתקלפים ותצלומי נוף עירוני שומם ומטושטש. בן זמרה אוספת אל תוך עבודתה פרטים שנדמים שוליים או ארעיים, ומעניקה להם נוכחות חדשה, עדינה ושברירית, הנעה בין היעלמות להתחדשות.
הצילום הוא עוגן מרכזי בעבודתה של בן זמרה וחלק בלתי נפרד משגרת יומה. לאחרונה החלה לעבוד עם „מצלמה מדפיסה” - מצלמה אוטומטית פשוטה המדפיסה את התצלומים על נייר תרמי, בדומה לחשבונית. הדימויים שהיא מפיקה באמצעותה מגורענים, צרובים ועתירי רעש חזותי, וגם ארעיים מטבעם: עם הזמן הם דוהים ונעלמים. בתערוכה מקבלים חלק מן הדימויים גלגול נוסף, באמצעות סריקה, הגדלה והדפסה מחדש.
לצד הצילום מוצגים אובייקטים שנולדו מתוך חומרים ודברים שבהם נתקלה האמנית במהלך שיטוטיה וצילומיה. אלה עוברים מן המרחב הציבורי אל הסטודיו, שם הם מקבלים צורה וחיים חדשים. המתח בין האובייקטים הקלילים והבהירים לבין התצלום התרמי הגדול והכהה יוצר בתערוכה מרחב טעון ושברירי, הנע בין פירוק, היעלמות וניסיון להחזיק במה שנותר.
חברים.ות חדשים 2026
אוצרת: טלי בן-נון
תשעה אמנים ואמניות חדשים מצטרפים השנה לאגודת אמני ירושלים ומציגים יחד בתערוכה הפותחת את עונת התערוכות בבית האמנים. הציור משמש את כולם ככוח מניע וכאמצעי לפעולה על קנבס, נייר, לוח ותבליט קירי; מתוך השפות השונות עולה הלך רוח אישי וביוגרפי, הנוגע בשאלות של זהות פרטית וקולקטיבית.
עונת התערוכות בבית האמנים נפתחת, כמדי שנה, בתערוכת "חברים חדשים", המציגה את האמנים והאמניות שנבחרו השנה להצטרף לאגודת אמני ירושלים. השנה משתתפים בתערוכה לינדה אדמס, יוליה ארונסון, אביבה גרין, יוסי דברה, אלקנה לוי, מרינה בת־אל לויטן, אורית ליבנה, מרים מונק ועמי רביב. עבור כל התשעה מהווה מדיום הציור כוח מניע ואמצעי לפעולה דינמית על פני מצעים שונים – קנבס, נייר, לוח או תבליט קירי. אף שלא ניתן להצביע על זיקה קונספטואלית אחידה בין העבודות, מן המפגש ביניהן עולה הלך רוח ביוגרפי־אישי ועיסוק בשאלות של זהות פרטית וקולקטיבית.
לינדה אדמס, פנים (כתום), 2026, שמן על בד. צילום: יעל אילן
עמי רביב הוא פסל־צייר. עבודותיו נראות כתבליטים של גוף המצוי במאבק פנימי. הוא מבודד מקטעים של מנחי גוף או גפיים ומקבע אותם על פני התבליט במחוות הנעות בין רוך למוצקות ולאיבון. הד הגוף וקווי המתאר שלו נדמים לתוואי נוף הנשקף ממבט־על. בטכניקה שפיתח הוא רושם את היטלי גופו ואת צילו הטופוגרפי על משטחי עץ תעשייתיים, גורע מן העץ במפסלת, עוטף את פצעיו בלינוליאום כעור חדש ומצמיח על המשטחים שדות צבע. מבעד לאשליה של פני שטח גאוגרפיים רוחשת חוויה אילמת, שאינה מילולית או נרטיבית. הצמצום ההדרגתי של הפיגורטיבי פועל כחומר מאלחש, המבקש להסות מאבקים של גוף השרוי בכאב, בפציעה ובטראומה.
מרינה בת־אל לויטן (נ' 1979, בריה"מ) ציור עבור מרינה בת־אל לויטן הוא דרך ועוגן שבאמצעותם היא חווה את המציאות ומתמקמת בעולם. היא עוקבת אחר סימנים של אור, ממשי וסימבולי, מאחה שברי זיכרונות באמצעות הדמיון ומנסחת שפה הנעה בין ריאליזם למבע מיסטי. בציורי שמן רב־שכבתיים היא חוקרת את המרחב הביתי דרך השתברויות של אור טבעי החודר מן החוץ. לעיתים היא מפזרת חפצים בבית וממתינה לרגע שבו קרן אור תחשוף בהם צדדים נסתרים ותיצור השתקפויות, צללים ומופעים חדשים של נפח והשטחה. לצד ציורי השמן מוצגים ציורי לילה באקריליק על נייר, שבהם היא מבקשת ללכוד במהירות רגע חמקמק בנוף – קרני שמש אחרונות, פנס רחוב או נצנוצי אור מיישובים סמוכים, המתגבשים יחד לקונסטלציה של אור.
מרים מונק (נ' 1987, ישראל) את צמד ציוריה של מרים מונק, "איך צצים הכוכבים" ניתן לקרוא כתפאורה לחלום. המרחבים המצוירים, שאותם היא מרכיבה בדקדקנות, רוויים סימנים וסמלים: ציפורים, חלזונות, ארנב, חתול, סחלבים, מראות, פתחים ודמות נשית מכונסת, שכמו נושאת בית על גבה. אלה פועלים כרמזים בחקירה פנימית של זיכרון, זהות והשתנות. שני הציורים עשויים להיקרא כפנים של אותו מרחב מנקודות מבט שונות. לצידם מוצג ציור קטן ואניגמטי, שבמרכזו דמות נשית החוצה את המרחב ומפרידה בין פנים לחוץ, וראשה נבלע ב"הילה" ירוקה כאי הצף בים תכול. בציוריה של מונק נמס הגבול בין ריאליזם לסוריאליזם, ועולם הדימויים מזמין למצוא בתפאורת החלום הדים להלכי נפש פנימיים.
Yossi Davara, The last moon, 2022, Oil on Linen, 25x30 cm
יוסי דברה (נ' 1954, ישראל) הציור של יוסי דברה מתחקה אחר ייצוגים ומשמעויות ארכיטיפיות של צורות גיאומטריות בסיסיות. הוא בוחן את היחס בין דו־ממד לתלת־ממד ואת הרגע שבו עיגול, חצי עיגול או מלבן חדלים להיות "אובייקט מצויר" והופכים לשפה. מערכת היחסים בין צבע לשכבות ובין רקע לדימוי עוסקת במושגים מופשטים כמו שלמות, תנועה, אופק וכמיהה. הרקע אינו מקום קונקרטי אלא הלך רוח: נוף דיסטופי מופשט, שדה סאונד בלתי נראה, מעגל פתוח הנשען על שמים תכולים או מטוס מרחף, ספק יוצא ספק בא. ציוריו מתחילים בנקודת האפס ומתקדמים בדרכים לא צפויות, מתוך ניסיון להגיע למקום חדש. בתווך נוצר מרחב של ציפייה, בין ריחוף לשקיעה.
אביבה גרין (נ' 1939, ארה"ב) תפישתה האמנותית של גרין התעצבה ברוח האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי, וציוריה נבדלו מן המגמות המושגיות והמצומצמות שרווחו בציור הישראלי בשנות ה־70 וה־80. על גבי נייר, המצע עיקרי שלה, הצורות והמבעים משתנים בחופשיות, ברעננות ובהומור, ללא תוכנית או רישומי הכנה. במהלך השנים פיתחה טכניקה ייחודית בצבעי פסטל: היא מרסקת גירי פסטל, מערבבת אותם עם פיגמנטים וחומר מקשר ויוצרת חומר משחתי דמוי פודרה, הנקשר לנייר ומעניק לפני השטח איכות טקטילית עדינה.
בעת אסון התאומים ב־2001 שהתה גרין בניו יורק וחזתה בנפילת המגדלים מחלון הסטודיו שלה. לאחר שנתיים של שתיקה נוצרה סדרת הניירות שחור/לבן + אדום, שחלקה מוצג בתערוכה. בעבודות אלה היא מתחקה אחר האנטומיה של האתרוג במקצב מונוכרומטי של כהה ובהיר, אטום ושקוף, ובצורות אורגניות המהדהדות פרחים, סוקולנטים, איברי מין נשיים ואורגניזמים בתנועה.
בציור אהבה נראים ראשיהן של שתי דמויות ומעליהן תפוח; בסצנה המאזכרת את גן העדן נוצרת כמוסה אינטימית שבה נפגשים תמימות, פיתוי ודעת. בציורים דומוזי וליד הים עוסקת גרין בדמותה של האלה האשורית איננה, אלת האהבה, הפריון והמלחמה. בצבעים חמים, עזים וחושניים היא מדגישה את הכוחות הסותרים בדמותה היצרית ורבת הפנים.
אורית ליבנה (נ' 1961, ישראל) ציוריה של אורית ליבנה מתקיימים במרחב שבין נִראות להיעלמות. האנטומיה של החומר ונוכחותו הפיזית משמשות אותה בחקר האנטומיה של הנפש. קבוצת ציורים מתוך הסדרה יומן מלחמה, שצוירה במשך 40 ימי המלחמה עם איראן – ציור אחד ליום – מורכבת ממופעי נוף מופשטים. בפעולה רפטטיבית מכסה ליבנה את המצע בשכבות צבע שמן ומוחקת אותן באמצעות סמרטוטים וטרפנטין. עקבות המחיקה יוצרות מופעים מדומיינים, עד שהציורים נדמים כנמסים ומתפוגגים לפקעות אור מרוחקות. ציורים מן הסדרה בינתיים חושפים דימוי אנטומי־בוטני של פרח הבוקע מן הרקע באמצעות פעולות דומות של מחיקה, גריעה והוספה. נוכחותם המונוכרומטית מעניקה להם איכות הסוואתית והופכת אותם לפרחי זיכרון גוססים.
אלקנה לוי (נ' 1993, ישראל) ציורי השמן הריאליסטיים של אלקנה לוי טובעים בגוני חום וירוק זית. בין סבבי מילואים בגבול הצפון הפכה העבודה האיטית בצבעי שמן להפוגה מנטלית, והשהות בסטודיו – למפלט ולשכבת הגנה מפני שחיקה נפשית. שלושת הציורים המוצגים בתערוכה לקוחים מהסדרה אמנות בהפוגה. בטבע דומם בהפוגה מתמקד לוי בשקית ניילון מקומטת המלאה מדים מיוזעים ומאובקים; בחייל ללא כותרת מתכופף חייל לקשור את שרוכיו, ואחוריו נדמים לאחוריו של סוס זקן ועייף. בתיבת נוח מצייר לוי את דיוקנו העצמי במדי צבא, ישוב על כיסא נדנדה, כשביד אחת צעצוע דמוי תיבת נוח ובאחרת מכחול. בתו התינוקת יושבת על ברכיו, ובחיבוק אחד מבקשים האב והבת להיות זה לזו מפלט ועוגן במבול.
יוליה ארונסון (נ' 1980, בריה"מ) פה קטן ורך של תינוק נצמד ביניקה לפטמת אימו, והשניים מכונסים ביחסי תלות וקִרבה סימביוטית. אף שהיא מתמקדת במפגש הגופני בין האם לתינוק, סדרת הרישומים של יוליה ארונסון, קו אופק, חוצה את גבולות הגוף. ארונסון מצמצמת את מבטה ובוחנת מקרוב רגעים שבהם שד ופה נראים לכודים זה בזה כבנשיקה. הדימוי חוזר במנחים שונים, תוך הכפלה, שיבוש והסתרה, עד שהגשמיות נעלמת ואיברי הגוף הופכים לקומפוזיציות מופשטות. הצבת הרישומים בצמידות משווה להם מראה של נוף: קימורי הלחי, הסנטר, הנחיריים והשפתיים מתמזגים לתוואי של ואדי, עמק וגיא. ההפשטה, השיבושים האופטיים ומשחקי הפרספקטיבה יוצרים תחושה של היעלמות וניסיון לאחוז בהיעדר ובאובדן – במה שהיה ותם וכעת מתקיים בזיכרון, מרוחק ובלתי מושג.
לינדה אדמס (נ' 1960, קנדה) לאחר תקופה ממושכת שבה חקרה אדריכלות פנים של בתים, עברה לינדה אדמס להתבונן מקרוב בגוף האנושי. בשלושה ציורי תקריב קטנים, בסגנון היפר־ריאליסטי ובצבעוניות מונוכרומטית, היא בוחנת את מעטה העור של גוף בוגר שסימני החיים צרובים בו: וריד בולט, כתמי שמש, קפלים וקווים מחורצים בכף היד. כרופאה המצוידת במיקרוסקופ, היא סורקת בהגדלה את הסימנים שרשם הזמן.
בשני ציורים מן השנה האחרונה חוזרת אדמס אל פנים הבית, אך הפעם החללים שופעים צורות ומשטחי צבע עזים וניגודיים. ההפשטה הצורנית מדגישה את הצבע והופכת אותו לשחקן מרכזי בקומפוזיציה. באמצעות השטחה, הקצרות ועיוותי פרספקטיבה יוצרת אדמס חוויה אינטרוספקטיבית אילמת, המשמשת שיקוף פנימי של הנפש המציירת.
אורית ליבנה, בזמו שהחצבים פרחו, 2026, שמן על בד. צילום: עמרי ליבנה