
יוסף קריספל, TABLE EXTENTIONS, detail 2025
הצבה אחורית מבקשת לעמת דימוי תקשורתי חריף שנחרט בתודעה הישראלית באחרונה ובו נראה חטוף ישראלי שהורעב על ידי חמאס על מנת לייצר תמונת רזון מוקצנת של אדם המשרטט על קיר מנהרת השבי את ימי ההרעבה שלו. וכך ברקע ההצבה עולה שאלה טורדנית קיומית ופילוסופית על מהות האדם והרוע האחוז בו לצד ערך חיי האחר, חסר האונים, שאלה שעדיין נותרה כואבת ורלבנטית במציאות הישראלית.
כל זאת מתכתב עם הציור "שבוי, שוכב" שנוצר בשנת 2002 כתגובה לצילום שיקרי שפרסם חיזבאללה ובו נראה חייל ישראלי חטוף מאושפז לכאורה בבית חולים, אף שנרצח על ידי הארגון הזדוני קודם לכן. התמונה נועדה לקנות זמן במשא ומתן שניהל ארגון הטרור עם ישראל בניסיון לייצר מציאות בדויה. הציור, שמעולם לא הוצג, תוכנן למידותיו של מסך טלוויזיה כדימוי מוקרן.
קריספל עוסק ביצירתו בשאלות ציוריות רב מדיומליות המערערות על ההבחנה בין ציור, רישום, הדפס, דו ממד ותלת ממד, כשציוריו לא פעם מפרקים את עצמם בתהליכי היצירה אל הדבר המוגמר. התערוכה מפגישה שני סוגי דימויים: דימוי קונקרטי ודימוי מופשט. גריד המצויר על גבי צד אחורי של משטחי שולחן שהתנתקו ממקורם ומתפקידם הפונקציונלי של אכילה והתכנסות, פרחי הרדוף הרשומים בדיו, בהתזת צבע, או בעיפרון גיר המייצרים צורה גנרית של פרחי הרדוף - צמח פתייני ורעיל.

יוסף קריספל, היביסקוס, 2025
הפרחים מתנהגים כרישום בוטני לקסיקאלי שנדלה מהזיכרון, ולמעשה רישום של דימוי ללא מקור, דימוי המתחקה לפרח שצורותיו כמו נחתכו בקרן לייזר והם מאזכרים עיטורים ומדליות צבא, או קברים. לצידם דימוי מוגדל ומפורק של צילום עיתונאי שהפך לאייקון, הגדלה מוקצנת של דימוי המפרקת אותו לחלקיקים מופשטים.
כותרת התערוכה, הצבה אחורית, מצביעה על מיקום הדימוי ועל תפקידו ביחס לפני השטח המצוירים. ההצבה של הדימוי על לוח מודעות מוגדל (Billboard) פרסומי, היא הצעה להצגה של דימוי מוחלש שנגזר מהמציאות והגדלתו גרמה לטשטושו ולריקון תפקידו. הצגת הצד האחורי של הלוח, בה נתקל הצופה בהליכה אל תוך החלל, כשצדו הקדמי וסיפור השבוי מוצגת רק כשהצופה עוקף את הלוח ופניו לכיוון היציאה - מתכתבת עם הפניית הצד הקדמי של שאריות לוחות השולחן הנשענים על הקיר, נטולי תפקיד. העבודה שואלת: מה טיבו של צדו הקדמי של הציור ומה טיבו של הצד האחורי. מי נושא בתפקיד הדימוי ומה מהותו. מעין משחק המאזכר גם נגטיב.
קריספל דן במדיום הציור ל"דימוי" של ייצוג משני, שמזמין את הצפויה להתבוננות מרובדת. הוא מנסה לחלץ מהציור את מה שחבוי בתוכו, עקבות נרטיביים, מציאות, שכבות של בדיה, רקע וחזית, קדימה אחורה, שולל מקור אחד ולמעשה שואל לא על האמת - אלא על מה שהיה יכול להיות. הוא מצביע על כך שתרגום כותרת התערוכה בשמה באנגלית BACK SETTING לעברית, מתקבל כ"חזרה להגדרה", ובכך מזמן הצעה להתבוננות מושגית בפעולת הציור ובהמשגתה.
