תערוכות חדשות | גלריה מאיה | אירוע פתיחה 20.02.26 בשעה 12:00
נעילה: 11.04.2026
פנחס (פיני) עזרא, צילום: טל ניסים
פנחס (פיני) עזרא | "מים לבנים"
אוצרת: רווית הררי
העבודות בתערוכה "מים לבנים" נוצרו במהלך חמש השנים האחרונות - מאז פרוץ מגפת הקורונה ועד להווה מתמשך של אי־ודאות. ההסתגרות השקטה באביב שבו פרצה המגפה, הגוף המתכנס והמצטמצם, הותירו חותם עמוק בציוריו של עזרא: על גבי בדים שחורים החלו לצוץ עיגולים בהירים, שמיימיים, המרחפים באפלה כבועות אוויר או כהילות אור. נדמה שיחד עם הגוף המצטמצם, התמעטו גם שכבות הצבע על הבד. הצורות העגלגלות צוירו בצבע לבן כה מדולל, כמעט מימי, עד שהן נראות שקופות למחצה, חסרות משקל ואחיזה, כמו מתקיימות בטווח העדין שבין נוכחות חומרית להתפוגגות.
נקודת המוצא לציוריו היא הבד השחור; מרחב מרוקן, אינסופי, המשמש לא כרקע אלא כמצע קיומי. עזרא מתחיל בחושך, ובורא בו הילות אור. אך מבחינה ציורית, הצורות אינן בוקעות מן החושך במעמקי הציור, ואינן מאירות אותו. הן מונחות עליו, מרחפות על פני השטח, אינן נמזגות זו בזו; מנסחות יחסים של קרבה וריחוק, תוך שהן שומרות על גבולותיהן הברורים ועל נפרדות צורנית מוחלטת.
תהליך עבודתו של פנחס עזרא הוא תהליך מדיטטיבי במהותו. הציור מתרחש מתוך התכנסות, ריכוז מוחלט והקשבה פנימית לתחושות, להדים רגשיים ולתנודות תודעתיות זעירות. עבודותיו המופשטות אינן מבקשות לבטא רעיון או דימוי מזוהה, אלא להנכיח מצבי הוויה משתנים. המשיכה למינימליזם, לצמצום צורני, חומרי ורעיוני, אינה נובעת מרצון לאיפוק אסתטי בלבד, אלא מהתעקשות לגעת בעיקר: במה שקודם לצורה, קודם לשפה, קודם לרעיון. מתוך המתח המתקיים בציוריו של עזרא בין שחור ללבן, בין הופעה להיעלמות ובין אחיזה בחומר לוויתור, נפרש על הבד מרחב ביניים חמקמק: אזור נפשי ראשוני, לא מודע, טרום־שפתי.
רעיה ברוקנטל, The Wheels of the Chariot
רעיה ברוקנטל | "נושא כלים"
אוצרת: רווית הררי
תערוכתה של רעיה ברוקנטל "נושא כלים" היא פרק נוסף בחקירתה המתמשכת את החוויה הדתית, ובעיקר את ההיבטים החומריים והאסתטיים של היהדות האורתודוקסית מתוך עמדה סקרנית וביקורתית. גם בתערוכה זו היא שבה ושואלת שאלות אמיצות על הקשר שבין קדושה ופרקטיקה רוחנית לבין עונג אסתטי ועושר חומרי, שנדמות רלוונטיות במיוחד בימינו. היא עוסקת בפירוק צורני של דימויים ממקורות שונים, דתיים וחילוניים כאחד, ובחיבורם מחדש על פני הנייר ברישומי עיפרון אינטנסיביים ומרובי שכבות.
בלב התערוכה "נושא כלים" עומדים היבטיה המגוונים של המתכת כסממן תרבותי, המזוהה עם כוח, עושר ושליטה, ובעיקר משמעות גלגוליה בין זירות שונות של קודש וחול. מאז ומתמיד היתה המתכת משאב יקר לכרייה, וזוהתה עם בתי מלוכה ושליטים. היא שימשה הן ליצירת כלי פאר להתהדר בהם, הן ליצירת כלי מלחמה וכן ליצירת כלי קודש לשימושים טקסיים. ברוקנטל חוקרת את גלגוליהם הממשיים והסיבוליים של כלי מתכת בהיסטוריה היהודית, מאז גלות נבוכדנאצר (חורבן בית ראשון), שבה הוגלו ראשית כל "החרשים והמסגרים" של ישראל – בעלי המלכה היקרים ביותר לתרבות.
המשכה של גלות זו בהגליית כלי המקדש העשויים מתכות יקרות, שהתגלגלו למשתה בלשאצר - המלך האחרון של בבל. בעקבות מעשה הנבלה של בלשצר, אשר הפך את כלי הקודש לכלי חול ושעשוע, הופיעה כתובת על קיר המבשרת על סופה הקרב של מלכותו (ומכאן מקור הביטוי "הכתובת על הקיר"). כלומר, אותם הכלים אשר שימשו אותו כדי לפאר את שלטונו, הם שהביאו לגדיעת השלטון.
"משתה בלשאצר" הוא גם שם ציורו של רמברנדט, המתאר את הסעודה הגדולה שבה שתו ואכלו מגביעי הזהב והכסף הקדושים שנבזזו מן המקדש. היצירה מתעדת את הרגע הסוער ביותר במשתה, שבו מופנות עיני הסועדים המבועתים אל הכתובת המופיעה על הקיר.
בסדרת רישומים חדשה מערבת ברוקנטל בין דימויים ופרגמנטים ממקורות תרבותיים שונים. לתוך העבודות מתערבלים ייצוגים שונים מתוך התרבות הפופולרית לצד אלמנטים יהודיים מובהקים כגון פריטי יודאיקה, פריטים תקופתיים בעלי עושר חומרי והשפעה סגנונית, דמויות וכלים מתוך ציורו רמברנדט, מדליות וגביעי ספורט מתכתיים ועוד. האובייקטים והדמויות מוטחים ומותכים אלה באלה, עד ליצירת רישומים בעלי פני שטח צפופים, משתרגים, כמעט בלתי חדירים, שבעומקם שוכנת החרדה לחייהם של גברים צעירים.
חרדה הבאה לידי ביטוי בדימויים תמימים לכאורה, ילדותיים, המשולבים בתערוכה, של גביעים המוענקים כפרסים בתחרויות אתלטיקה לנוער. כך, מוטיב המתכת כחומר היקר ביותר בתרבות, וכחומר ההרסני ביותר בה – חרב הפיפיות של המתכת – נמשך מהרמה החומרית של הרישומים ועד לתוכנם המיתי, הגלוי והסמוי.
