בתערוכה "כלבי פומפיי", שב אוריאל מירון אל זיכרונותיו משלושה כלבים שפגש בין שרידי העיר הרומית פומפיי: רצפת פסיפס, פסל שיש ויציקת גבס של חלל שהותיר גופו של כלב אמיתי. הכלבים מפומפיי מנסחים יחסים סבוכים בין מאיים למאוים דרך שלושה מצבי קיצון: גסיסה ומוות, כוח חיים מתפרץ, ולידה או ראשית חיים. תכונות אלה של הכלבים מפומפיי — כמו בתהליך אבולוציוני — מתמזגות, משתנות ומולידות ישויות בארבעה עשר הפסלים החדשים של מירון. עמל סבלני ורבבות פעולות מצטברות הניבו גופים מלאי תנועות שנקרשו ואצרו את החיים והכליה, את ההתענגות והייסורים, הרוגע והשלהוב כאחד.