תערוכות חדשות | מתחם המוזיאונים באר שבע

אוצר: רון ברטוֹש

מאירוביץ, באדיבות מוזיאון הנגב לאמנות

מתחם המוזיאונים באר שבע מציג ארבע תערוכות חדשות בשני המוזיאונים הפועלים בו: במוזיאון הנגב לאמנות יוצגו שלוש תערוכות שבמרכזן היחסים שבין טבע, נוף ואדם: ציורי המדבר של צבי מאירוביץ' מתחילת שנות ה־60, ציוריו של אבישי פלטק מהשנים האחרונות ומיצב הווידאו של אנה פרומצ'נקו, היוצרים יחד מהלך רחב של התבוננות — מן הנוף ככוח ראשוני, דרך הנוף כזירה תיאטרלית, רגשית ואנושית, ועד הנוף כמרחב של השתהות וזיכרון. במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח תוצג התערוכה "מים חיים", הבוחנת את מקומם של המים בתרבות, בדת ובחברה המוסלמית — כחומר יומיומי החיוני לקיום וכמטאפורה רבת־פנים של טהרה, שפע וידע.

נופים פתאומיים: ציורי המדבר של צבי מאירוביץ'

התערוכה נופים פתאומיים, המוקדשת לציורי המִדְבָּר של האמן צבי מאירוביץ' (1911–1974), איש קבוצת אפקים חדשים ומאבות ההפשטה בציור הישראלי. ציורי המדבר של מאירוביץ', אשר כונו בפיו "נופי סדום", הם פרק יצירה אשר נחשב לאחת מפסגות אמנותו. הציורים נוצרו בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20, בזמן ביקוריו של האמן במדבר, בעיקר באזור מצפה רמון וסביבת ים המלח. ואמנם, מאפייני המקום מצאו ביטוי בפלטת הצבעים של ציורים אלה, שכללה: אדום (אדמה, אֱדוֹם), לבן (מלח, רוח), אוֹכֶּר־חום (חול, חום חמסין, אור), שחור (צל) וסגולים וירוקים (מינרלים, ברזל מחומצן). כאן, אל מול המראות ההיוליים של המדבר, הגיע מאירוביץ' אל דרגת ההפשטה הגבוהה ביותר שציוריו ידעו עד אז, כפי שתיאר במילותיו: "אני כאן מצייר טבע. כאן התשוקה לחזור אל התחושה הראשונית של הראייה. אז באה המערבולת. ובא הצמצום.." חוויית המדבר והתבוננות בתכונות היש והאין של הטבע, שימשו אפוא את מאירוביץ' כמקפצה אל עבר דרגת הפשטה גבוהה יותר מבעבר, ולא פחות מכך, למימוש משאלתו למזג בין ערכיו האוניברסליים של הציור המופשט לבין הערכים הלוקליים של מראה המקום.

מאירוביץ, באדיבות מוזיאון הנגב לאמנות

תיאטרון הטבע של אבישי פלטק

תערוכה מוזיאלית ראשונה לאבישי פלטק מציגה מבט מקיף על הנוף המקומי כמרחב תיאטרלי וחי. פלטק הוא צייר נוף, אך בציוריו הנוף אינו נפתח אל האופק הרחוק, אלא מתקרב אל הצופה ומופיע כמעט כדמות. פרח, שיח, עץ, שורת עצים, דחליל, חיית בר, מבנה או פנס — אלה הם גיבורי ציוריו, כאילו היה הנוף דמות והאמן היה צייר דיוקנאות.

אבישי פלטק, צילום: אלעד שריג

בציוריו הנדיבים והמסוגננים ממיר פלטק את תנוחות הטבע לתכונות אנושיות: מחוות, חילופי מבטים ומבעים רגשיים. המזיגה בין אנרגיית החי לבין ממלכת הצומח יוצרת מערכת יחסים אינטימית בין האדם לטבע, ומתוכה נרקמת דרמה — מעין "תיאטרון טבע". יצירתו של פלטק מזכירה בשלל צורות את יחסינו המורכבים עם הנוף, ואת חוויותיו מן השנים האחרונות בין שתי פריפריות: ביתו בקיבוץ כברי, שממנו נאלץ להתפנות, והנגב, שבו התחילה המלחמה. במקביל, התערוכה מאתגרת את התפיסות הרווחות של הנוף המקומי באמצעות האנשתו. פלטק בורא טבע הנתפס כישות סובייקטיבית, יחידאית, נוכחת, ערה וחיה — נוף תיאטרלי שממזג מציאות ודמיון. האמן אינו מציע טבע כמפלט או כקישוט, אלא כישות. בתיאטרון הטבע של אבישי פלטק אין תפאורה ניטרלית, אלא נוכחות חיה עם מחוות, מצבים ומצבי תודעה משלה. הנוף חדל מלהיות רקע והופך למפגש אנושי.

אבישי פלטק, צילום: אלעד שריג

אנה פרומצ'נקו: באר המשאלות

התערוכה "באר המשאלות" מציגה מיצב המשלב וידאו, סאונד ופיסול, ובמרכזו דימוי הבאר — דימוי הנטוע עמוק במסורת המקראית ובמרחב הארץ־ישראלי. הבאר היא נקודת מפגש בין צורך קיומי למשמעות סמלית: כמקור מים היא מקור חיים, אך היא גם מגלמת את תלות האדם בטבע ואת שבריריות הקיום. ייבושה, סתימתה או הרעלתה הם איום ממשי, במיוחד במרחב המדברי.

כחלל עמוק ונסתר, הבאר עלולה להפוך גם לבור של נפילה, לכידה ומוות, ובה בעת היא מייצגת מרחב פנימי של זיכרון, תת־מודע ורבדי נפש חבויים. מתוך כפל הפנים הזה חוזר בתרבויות שונות הרעיון של "באר משאלות" — מעין שער מטפיזי של תקווה, אמונה וקסם, שבו האדם משליך את כמיהותיו ותפילותיו אל מעבר לנראה ולעכשווי. במיצב של פרומצ'נקו מוצבת הבאר כאובייקט פיסולי על רצפת המוזיאון. עבודת הווידאו המשולבת בין אבני הבאר יוצרת אשליה של מים העולים ויורדים באיטיות, בקצב המזכיר נשימה. לצד הבאר מוצב ספסל אבן, המזמין את המבקרים לשבת, להאט ולשהות בחוויה. ניתוקה של הבאר מהקשר של שימוש ותועלת מאפשר לה לפעול כמרחב של הרהור: היא אינה עוד יעד לבקשת משאלה, אלא אתר טעון שבו התנועה בין התמלאות להתמעטות מדגישה את המתח שבין תקווה לאובדן ובין נוכחות להיעלמות — כפי שמביעה אחת משורות השיר הנשמעות בלחישה ברקע: "מֵרֹב מַיִם / לֹא רוֹאִים אֶת הַמַּיִם".

באדיבות מוזיאון האיסלם

מים חיים

תערוכה חדשה הבוחנת את מקומם הייחודי של המים בתרבות המוסלמית — מחומר גלם יומיומי החיוני לקיום, ועד סמל רב־עוצמה של טהרה, פריון, שפע וידע. באמצעות 14 חפצי עילית נדירים, מציעה התערוכה מבט רחב על האופן שבו מים שוזרים יחד קודש וחול, גוף ונפש, חיי יום־יום ותרבות חצר, ומשמשים נקודת מוצא לדיון בזהות, מרחב, משאבים וקיום משותף.

למים שמור מקום של כבוד במסורת המוסלמית. בקוראן הם מתוארים כמקור כל היצורים החיים, ומיוחסות להם סגולות של טהרה, ריפוי וניקיון. הם מופיעים כמוטיב מרכזי גם בפולקלור ובזרמים האזוטריים, כסמל לידע נשגב וליחסי הגומלין בין הגוף לנפש: כשם שהמים חיוניים לקיום הגשמי, כך הידע חיוני לקיומה של הנפש.

התערוכה "מים חיים" יוצאת מן ההוד והפשטות הגלומים במים — חומר יומיומי חיוני ומטאפורה רבת־פנים — ופורשת דרכם התבוננות מעמיקה בתרבות, בדת ובחברה המוסלמית. בתערוכה מוצגים 14 פריטים ייחודיים מאוספי מוזיאון ישראל, ירושלים ומוזיאון האסלאם יד מאיר, ובהם כתבי יד וחפצי עילית שמקורם בתקופות ובאזורים שונים ברחבי העולם המוסלמי. יחד הם ממחישים כיצד לאורך הדורות היו המים סמל לפריון, שפע והצלחה, הן בתרבות החצר והן בחיי היום־יום.

מעמדם המיוחד של המים בתרבות המוסלמית הושפע במידה רבה מתיאורי גן העדן בקוראן ובפרשנויות השונות לו, שבהם מקורות המים משולים לפנינים ולאבנים טובות המנצנצות ככוכבים בשמי הלילה. בתיאורים אלה, המים אינם רק מרכיב נופי, אלא יסוד חיוני המעצב ומקיים את הגן כולו ומזין את שפע הצמחים ובעלי החיים שבו בחסדי האל. בהשראתם, גם בגנים המלכותיים הפכו בריכות, מזרקות ותעלות נוי לאמצעי מרכזי בארגון המרחב, ושימשו מוקד להתכנסות, אירוח, חגיגות ואירועי חצר.

חיוניותם של המים לגוף ולנפש מסבירה גם את מקומם המרכזי במרחב הציבורי. הקמת מתקני שתייה ציבוריים וחלוקת מים לכל דורש נתפסו כסמל לנדיבות השליט ולשגשוג חברתי. מנהג זה, המוכר באזורנו כבר מן התקופה הממלוכית, נעשה לאחד ממאפייני המרחב הציבורי גם בתקופה העות׳מאנית. מתקני השתייה והטהרה שהוצבו בכניסה למסגדים ובצמתים מרכזיים — בדומה לבארות ולבורות המים בעבר — היו ועודם אבן שואבת עבור הקהילות החיות סביבם.

החיבור בין נושא התערוכה לחלל המוזיאון מבקש להדהד את התפקיד שמילאו המים במרחב הקהילתי והציבורי, ולהפוך גם את התערוכה עצמה למקום מפגש פתוח ונדיב — כזה המזמין התבוננות, חילופי דעות ושיח משותף.

*יעוץ מדעי: ליזה לוריא, אוצרת המחלקה לאמנות וארכאולוגיה אסלאמית במוזיאון ישראל, ירושלים