תערוכות ואירועים #תערוכות חדשות

"אני עובד עם עיתונים. לא בגלל מה שכתוב בהם, ולא בגלל שהם בחינם - אלא בגלל מה שהם עושים. העיתון הוא החומר היומיומי ביותר שיש: הוא מגיע, נקרא, נזרק, ומחר יגיע עוד אחד בדיוק כמוהו. הוא השגרה עצמה, מודפסת. בעבודות שלי אני משנה לו את התפקיד. במקום לקרוא ולהשליך, אני חותך, צובע ובונה. הכותרות הופכות לרקע, התמונות הופכות לטקסטורה, והמילים - שנכתבו כדי להיקרא פעם אחת ולהישכח - נשארות. מצטברות. הופכות לשכבה."

תמר הירשל לבית רוטמילר (נ. זאגרב, קוראטיה, 1939) עלתה לישראל לאחר השואה. בעברה התגוררה ועבדה בניו יורק, כיום היא חיה ויוצרת בתל אביב. היא בוגרת בית הספר לאמנות קלישר תל אביב ולמדה בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, בעלת תעודת הוראה מהפקולטה לאמנויות – המדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, כפר סבא, ובעלת תואר שני בתרפיה באמנות מלסלי קולג' (Lesley College) בקיימברידג', ארה"ב. בין מוריה נמנים יוסף הירש, אוסוולדו רומברג, רפי לביא ודגנית ברסט.

עיקר עיסוקו של אמיר תומשוב הוא במבנים. במהותם, אלה נועדו להבטיח קיבעון ויציבות, לחצוץ בין פנים וחוץ וליצור ארגון, היררכיה ומשמעות במרחב נתון. אולם בעבודותיו, המבנים אינם מציעים מחסה, אלא דווקא חושפים את קיומם השברירי, מועד לפורענות ובר חלוף. תומשוב, אדריכל בהכשרתו, מתבונן בעולם דרך שפת הבנייה: יסוד, קיר נושא, חתך, מודל, תוכנית. בתערוכה זו, המבט האדריכלי אינו תכנוני, כי אם פורנזי, כמו מבקש לחקור בכלים אמנותיים-קליניים את שנותר לאחר האירוע, את קריסת הבית והגבולות ואת האופן שבו משמעות וזהות מתפרקות יחד עם החומר.

בתערוכתו החדשה, האקטואלית והפוליטית מתמיד, "מחורבן לחורבן - שם זמני", מציג האמן רמי אטר, לראשונה, תערוכה פוליטית מובהקת. באוצרותה של מיכל חסון גלייזר, התערוכה מפרקת את אתוס ההנצחה הישראלי ונעה על הציר שבין האנדרטה הלאומית המונומנטלית לבין השבר האישי והביתי.

ורה קוניס פועלת בתוך המתח שבין הקוטביות של עולם ההייטק לבין החופש הבלתי אמצעי של עולם האמנות. ביצירתה היא נעה בטבעיות בין מערכות נתונים מובנות לבין ביטוי רגשי מופשט, כשהיא מגשרת על הפער שבין ההיגיון הליניארי לבין התשוקה הגולמית.

כל חייה עסקה נעמה בן משה, באמנות שימושית דרך עיצוב בתים ומשרדים. בהשלמה למיתוג הדירות, ציירה ציורי אווירה. זה לא היה ציור משמעותי, הוא היה על גבול הדקורציה, של התאמת צבעים לחלל שנבנה. כשפנתה ללימודי התואר השני באמנות בינתחומית, באוניברסיטת תל אביב, ואף יצאה כמצטיינת דיקאן. נחשף בפניה צוהר לפילוסופיה של האמנות, והיא מתעמתת עם הקווים החדשים המשמעותיים בסדרות המפרקות את הנושא לנרטיב של שברים.

"תפר חם" –תערוכת יחיד ראשונה לאמנית הרב-תחומית נועה היימן- דרו, נפתחה בגלריית עשוש (על שם נחל עשוש הסמוך) בכפר האמנים בצוקים שבערבה התיכונה, אוצר- קובי שחר. בתערוכה מוצגות עבודותיה של היימן-דרור, בעיקרן ציורי שמן שנאספו לאורך שנים ומציגות מבט פלואידי, חופשי ורגיש על הקיום האנושי. העבודות מציגות את הרגע שבו מושא הציור מונח, מתמסר למצב הפסיבי של המנוחה והעצירה, זה הרגע בו בודקים אם יש דופק, אם הלב עובד, בציורים פרגמנטים קיומיים, המתארים התמסרות, ינקות וילדות תמימים, זוגיות והורות, לצד התמודדות חשופה עם אובדן ומוות.

התערוכה מציגה יצירות של 72 אמנים ואמניות מרחבי הגליל, מכל המגזרים, ומהווה מפגש תרבותי ייחודי המשקף את המגוון והעושר האמנותי של הגליל. בין המשתתפים גם אמנים שפונו מביתם במהלך המלחמה, עבורם מהווה התערוכה במה חשובה להמשך יצירה.

בתערוכה זו, אנו נחשפים לעולמה הפנימי העשיר של האמנית ביאטריס וסרמן שצמחה מתוך ניגודים: בין האור הבהיר של הים אותו התעקשה לצבוע עוד בילדותה, לבין הצללים העמוקים של אובדן ונדודים. סיפורה של האמנית מתחיל בבואנוס איירס, בבית של טקסטיל, בדים ומרקמים – יסודות שניכרים עד היום בחוש האסתטי המפותח שלה. ילדותה עוצבה על ידי דמותה הקסומה של סבתה קלרה, שביתה הפתוח וטוב ליבה היוו השראה ראשונית ליצירה. מותה של הסבתא השאיר חלל עמוק, "אפלה" כפי שהיא מתארת זאת, ממנה נחלצה בעזרת כוחה המרפא של האמנות.

שמחות להודיע על פתיחת שתי תערוכות חדשות בסטודיו משלך ביום שישי, 13.2.26 בשעה 10:30. גלריה סטודיו משלך, ירושלים. זינב גריביע, רייצ'ל רוטנברג.

בתערוכה, שלושת האמנים פועלים מתוך נקודת מוצא משותפת ומציעים שפות חזותיות שונות המתכנסות למרחב אחד. המפגש בין ריאליזם להפשטה סביב נוף ודמות אנושית מדגיש את האפשרות לקיום מבטים שונים על אותו אופק. מבט המתאר את העולם לצד מבט החוקר את האופן שבו הוא נחווה ומופנם. הצופה מוזמן לנוע בין זיהוי לתחושה בתוך מרחב משותף של חומר ותודעה.

הצבה אחורית מבקשת לעמת דימוי תקשורתי חריף שנחרט בתודעה הישראלית באחרונה ובו נראה חטוף ישראלי שהורעב על ידי חמאס על מנת לייצר תמונת רזון מוקצנת של אדם המשרטט על קיר מנהרת השבי את ימי ההרעבה שלו. וכך ברקע ההצבה עולה שאלה טורדנית קיומית ופילוסופית על מהות האדם והרוע האחוז בו לצד ערך חיי האחר, חסר האונים, שאלה שעדיין נותרה כואבת ורלבנטית במציאות הישראלית.