תערוכות ואירועים

גלריה קו 16 גאה להציג את ״זמן״, סדרת תערוכות המבוססות על דיאלוג, התפתחות ופעולה בחלל. התכנית מחולקת לסבבים לאורך השנה, כאשר כל סבב נמשך שישה שבועות. בבסיס התערוכות עומד חיבור אוצרותי בין שני אמנים.יות בעלי זיקה אסתטית ורעיונית, המוזמנים להפוך את הגלריה למרחב עבודה משותף, חי ודינמי. השהות הממושכת בחלל התצוגה מייצרת היכרות עמוקה ואינטימית עם המקום, ומאפשרת ניסוי ובדיקה של חומרים ורעיונות "בזמן אמת" מול הקהל, המוזמן לצפות בתהליך ולהיחשף אל מאחורי הקלעים של העשייה האמנותית. ״זמן״ מציעה חקירה מתמשכת תוך הסטת המבט מהתוצר הסופי והתמקדות בערכו של תהליך היצירה עצמו.

אמני גלריית יוצרים מארחים אמנים נוספים בגלריית יד לבנים, (רעננה) "בעייני המתבונן" תערוכת אמנות ישראלית מקורית ציור – פיסול – צילום התערוכה "בעיני המתבונן" מבקשת לבחון את המרחב המרתק הזה שבין היצירה לבין הפרשנות שהיא מעוררת. באמצעות ציור, פיסול וצילום, מוצגות עבודות המזמינות את הצופה לעצור, להתבונן ולגלות את המשמעות האישית שהוא עצמו מעניק להן. בתערוכה משולבות עבודות של למעלה מעשרים אמנים שונים אשר יוצרות תערוכה מעניינת ומגוונת

מהמאבק של עינב צנגאוקר ועד חייהן של נשות המילואים: תערוכת צורפות חדשה בוחנת כיצד נראית עוצמה נשית בישראל של אחרי ה־7 באוקטובר. יקרה מפז: כשצורפות עילית פוגשת למעלה ממאה שנות אקטיביזם נשי

התערוכה מאגדת ציור, רישום, וידאו-ארט, צילום, קרמיקה, אובייקטים ומדיה דיגיטלית. רבות מן העבודות מבוססות על פרקטיקות מחקריות ומציעות מחשבה על הגוף כתופעה אישית, חקירה של הנושאים שונים כולל הנושא של קוויר (רלוונטי במיוחד בחודש הזה) ובהבעה פוליטית בחברה העכשווית.

תערוכה קבוצתית חדשה העוסקת באלימות בחברה הערבית דרך יצירות של כ 26 אמנים ואמניות מהחברה הערבית, הבדואית והישראלית. במרכז התערוכה - מיצב הנצחה עם שמות קורבנות האלימות מהחברה הערבית. "זו אינה רק תערוכה. זו קריאה לשיח הכרחי ודחוף", מסביר אוצר התערוכה, עדי יקותיאלי

עבודותיה של הולצברג נעות בין נוף, טבע דומם ודיוקן. העצים, השבילים, הבקבוקים, הקנקנים והדמויות המופיעים בציוריה אינם משמשים רק כנושאים לציור, אלא כנקודות מוצא למסע פנימי של קשב. מתוך שכבות צבע עדינות, רישום חופשי וכתמים המתלכדים לכדי צורה, מתגלה עולם המצוי על הגבול שבין ראייה לזיכרון, בין נוכחות להיעלמות.

"אני עובד עם עיתונים. לא בגלל מה שכתוב בהם, ולא בגלל שהם בחינם - אלא בגלל מה שהם עושים. העיתון הוא החומר היומיומי ביותר שיש: הוא מגיע, נקרא, נזרק, ומחר יגיע עוד אחד בדיוק כמוהו. הוא השגרה עצמה, מודפסת. בעבודות שלי אני משנה לו את התפקיד. במקום לקרוא ולהשליך, אני חותך, צובע ובונה. הכותרות הופכות לרקע, התמונות הופכות לטקסטורה, והמילים - שנכתבו כדי להיקרא פעם אחת ולהישכח - נשארות. מצטברות. הופכות לשכבה."

תמר הירשל לבית רוטמילר (נ. זאגרב, קוראטיה, 1939) עלתה לישראל לאחר השואה. בעברה התגוררה ועבדה בניו יורק, כיום היא חיה ויוצרת בתל אביב. היא בוגרת בית הספר לאמנות קלישר תל אביב ולמדה בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, בעלת תעודת הוראה מהפקולטה לאמנויות – המדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, כפר סבא, ובעלת תואר שני בתרפיה באמנות מלסלי קולג' (Lesley College) בקיימברידג', ארה"ב. בין מוריה נמנים יוסף הירש, אוסוולדו רומברג, רפי לביא ודגנית ברסט.

עיקר עיסוקו של אמיר תומשוב הוא במבנים. במהותם, אלה נועדו להבטיח קיבעון ויציבות, לחצוץ בין פנים וחוץ וליצור ארגון, היררכיה ומשמעות במרחב נתון. אולם בעבודותיו, המבנים אינם מציעים מחסה, אלא דווקא חושפים את קיומם השברירי, מועד לפורענות ובר חלוף. תומשוב, אדריכל בהכשרתו, מתבונן בעולם דרך שפת הבנייה: יסוד, קיר נושא, חתך, מודל, תוכנית. בתערוכה זו, המבט האדריכלי אינו תכנוני, כי אם פורנזי, כמו מבקש לחקור בכלים אמנותיים-קליניים את שנותר לאחר האירוע, את קריסת הבית והגבולות ואת האופן שבו משמעות וזהות מתפרקות יחד עם החומר.

משכית דגן היא אומנית אוטודידקטית, הפועלת ברוח פילוסופיית האריגה היפנית "סאורי" ( (SAORI הרואה באריגה פעולה של ביטוי חופשי ולא של דיוק. השיטה מזמינה הקשבה במקום שליטה ואמון במהלך המתהווה. אין דגם קבוע מראש ואין חתירה לשלמות רק מפגש פתוח וחופשי בין גוף חומר ורגע, שבו הצורה מתגלה מתוך התנועה עצמה. פעולת האריגה היא מחווה של זמן, קצב חוזר, הקשבה למה שמבקש להתהוות. הצורה אינה נכפית, אלא מתגלה. כל עבודה נושאת את סימני הרגע שבו נוצרה היא חד־פעמית, כמו מצב חולף שנלכד בחומר.בין חוט לחוט נבנה מרחב של רכות, של חופש צבעוני ומארג שהוא בו בזמן גוף זיכרון ונשימה.

בתערוכתו החדשה, האקטואלית והפוליטית מתמיד, "מחורבן לחורבן - שם זמני", מציג האמן רמי אטר, לראשונה, תערוכה פוליטית מובהקת. באוצרותה של מיכל חסון גלייזר, התערוכה מפרקת את אתוס ההנצחה הישראלי ונעה על הציר שבין האנדרטה הלאומית המונומנטלית לבין השבר האישי והביתי.

בעשרים השנים האחרונות הידיים של האמנית חנה שחר, ביקשו לגעת בחיים עצמם ומצאו את דרכן אל החימר ואל הברונזה ואל העולם שבו המוזיקה הופכת לדמות מוחשית והרגש מתגבש לצורה. היצירה שלה נעה בין הרך לנוקשה בין החימר הגולמי לבין הברונזה הנצחית. בכל פסל היא מחפשת את הרגע שבו החומר הופך לרגש.