חודש מרץ – חודש האישה - הוא הזמן המדויק לעצור, להביט ולחגוג. לחגוג את הפסגות שנשים כובשות מדי יום: באמנות, בחינוך, ביצירה, בהובלה, במשפחה ובקהילה. השיאים אינם רק נקודות גובה, הם מסע של התמדה, אומץ, אמונה וחזון. בתערוכה זו נפגשים אמני ציור ופיסול מכל רחבי הארץ, ויוצרים יחד פסיפס אנושי, רב־דורי ועוצמתי. בין המציגים, נשים וגברים, אחיות, וגם חיבור מרגש של סבתא, אמא ונכדה, שלוש חוליות בשרשרת נשית אחת, המעבירה יצירה, ערכים והשראה מדור לדור.

מהמאבק של עינב צנגאוקר ועד חייהן של נשות המילואים: תערוכת צורפות חדשה בוחנת כיצד נראית עוצמה נשית בישראל של אחרי ה־7 באוקטובר. יקרה מפז: כשצורפות עילית פוגשת למעלה ממאה שנות אקטיביזם נשי

תערוכה קבוצתית חדשה העוסקת באלימות בחברה הערבית דרך יצירות של כ 26 אמנים ואמניות מהחברה הערבית, הבדואית והישראלית. במרכז התערוכה - מיצב הנצחה עם שמות קורבנות האלימות מהחברה הערבית. "זו אינה רק תערוכה. זו קריאה לשיח הכרחי ודחוף", מסביר אוצר התערוכה, עדי יקותיאלי

עבודותיה של הולצברג נעות בין נוף, טבע דומם ודיוקן. העצים, השבילים, הבקבוקים, הקנקנים והדמויות המופיעים בציוריה אינם משמשים רק כנושאים לציור, אלא כנקודות מוצא למסע פנימי של קשב. מתוך שכבות צבע עדינות, רישום חופשי וכתמים המתלכדים לכדי צורה, מתגלה עולם המצוי על הגבול שבין ראייה לזיכרון, בין נוכחות להיעלמות.

"אני עובד עם עיתונים. לא בגלל מה שכתוב בהם, ולא בגלל שהם בחינם - אלא בגלל מה שהם עושים. העיתון הוא החומר היומיומי ביותר שיש: הוא מגיע, נקרא, נזרק, ומחר יגיע עוד אחד בדיוק כמוהו. הוא השגרה עצמה, מודפסת. בעבודות שלי אני משנה לו את התפקיד. במקום לקרוא ולהשליך, אני חותך, צובע ובונה. הכותרות הופכות לרקע, התמונות הופכות לטקסטורה, והמילים - שנכתבו כדי להיקרא פעם אחת ולהישכח - נשארות. מצטברות. הופכות לשכבה."

תמר הירשל לבית רוטמילר (נ. זאגרב, קוראטיה, 1939) עלתה לישראל לאחר השואה. בעברה התגוררה ועבדה בניו יורק, כיום היא חיה ויוצרת בתל אביב. היא בוגרת בית הספר לאמנות קלישר תל אביב ולמדה בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, בעלת תעודת הוראה מהפקולטה לאמנויות – המדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, כפר סבא, ובעלת תואר שני בתרפיה באמנות מלסלי קולג' (Lesley College) בקיימברידג', ארה"ב. בין מוריה נמנים יוסף הירש, אוסוולדו רומברג, רפי לביא ודגנית ברסט.

עיקר עיסוקו של אמיר תומשוב הוא במבנים. במהותם, אלה נועדו להבטיח קיבעון ויציבות, לחצוץ בין פנים וחוץ וליצור ארגון, היררכיה ומשמעות במרחב נתון. אולם בעבודותיו, המבנים אינם מציעים מחסה, אלא דווקא חושפים את קיומם השברירי, מועד לפורענות ובר חלוף. תומשוב, אדריכל בהכשרתו, מתבונן בעולם דרך שפת הבנייה: יסוד, קיר נושא, חתך, מודל, תוכנית. בתערוכה זו, המבט האדריכלי אינו תכנוני, כי אם פורנזי, כמו מבקש לחקור בכלים אמנותיים-קליניים את שנותר לאחר האירוע, את קריסת הבית והגבולות ואת האופן שבו משמעות וזהות מתפרקות יחד עם החומר.

משכית דגן היא אומנית אוטודידקטית, הפועלת ברוח פילוסופיית האריגה היפנית "סאורי" ( (SAORI הרואה באריגה פעולה של ביטוי חופשי ולא של דיוק. השיטה מזמינה הקשבה במקום שליטה ואמון במהלך המתהווה. אין דגם קבוע מראש ואין חתירה לשלמות רק מפגש פתוח וחופשי בין גוף חומר ורגע, שבו הצורה מתגלה מתוך התנועה עצמה. פעולת האריגה היא מחווה של זמן, קצב חוזר, הקשבה למה שמבקש להתהוות. הצורה אינה נכפית, אלא מתגלה. כל עבודה נושאת את סימני הרגע שבו נוצרה היא חד־פעמית, כמו מצב חולף שנלכד בחומר.בין חוט לחוט נבנה מרחב של רכות, של חופש צבעוני ומארג שהוא בו בזמן גוף זיכרון ונשימה.

בתערוכתו החדשה, האקטואלית והפוליטית מתמיד, "מחורבן לחורבן - שם זמני", מציג האמן רמי אטר, לראשונה, תערוכה פוליטית מובהקת. באוצרותה של מיכל חסון גלייזר, התערוכה מפרקת את אתוס ההנצחה הישראלי ונעה על הציר שבין האנדרטה הלאומית המונומנטלית לבין השבר האישי והביתי.

בעשרים השנים האחרונות הידיים של האמנית חנה שחר, ביקשו לגעת בחיים עצמם ומצאו את דרכן אל החימר ואל הברונזה ואל העולם שבו המוזיקה הופכת לדמות מוחשית והרגש מתגבש לצורה. היצירה שלה נעה בין הרך לנוקשה בין החימר הגולמי לבין הברונזה הנצחית. בכל פסל היא מחפשת את הרגע שבו החומר הופך לרגש.

ורה קוניס פועלת בתוך המתח שבין הקוטביות של עולם ההייטק לבין החופש הבלתי אמצעי של עולם האמנות. ביצירתה היא נעה בטבעיות בין מערכות נתונים מובנות לבין ביטוי רגשי מופשט, כשהיא מגשרת על הפער שבין ההיגיון הליניארי לבין התשוקה הגולמית.

חודש מרץ – חודש האישה - הוא הזמן המדויק לעצור, להביט ולחגוג. לחגוג את הפסגות שנשים כובשות מדי יום: באמנות, בחינוך, ביצירה, בהובלה, במשפחה ובקהילה. השיאים אינם רק נקודות גובה, הם מסע של התמדה, אומץ, אמונה וחזון. בתערוכה זו נפגשים אמני ציור ופיסול מכל רחבי הארץ, ויוצרים יחד פסיפס אנושי, רב־דורי ועוצמתי. בין המציגים, נשים וגברים, אחיות, וגם חיבור מרגש של סבתא, אמא ונכדה, שלוש חוליות בשרשרת נשית אחת, המעבירה יצירה, ערכים והשראה מדור לדור.